מכת הברד מנחיתה הרס רב-ממדי על נופה של מצרים, ופוגעת בעוצמה מדויקת בחי ובצומח. חזרתה של המילה כָּל חמש פעמים לאורך הפסוק נועדה להעצים את תחושת החורבן ולהמחיש את חומרת המכה, אף שמדובר בלשון הפלגה ולא בהשמדה מוחלטת, שכן בהמשך מתברר שחלק מהצומח שרד [קאסוטו]. מבחינה סגנונית, הופעתה המשולשת של המילה הַשָּׂדֶה נועדה לדמות מקצב של שלוש מהלומות אדירות הניתכות זו אחר זו [קאסוטו].
בתיאור הפגיעה החמורה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, הפרשנים דנים בסיבת הקטלניות יוצאת הדופן של המכה. יש המסבירים כי הברד ירד בשני שלבים. בתחילה נחת ברד במהירות עצומה הדומה לברק, והכה בעוצמה של קליע שאינו מותיר זמן להימלט למקומות מסתור, וזהו הברד שהרג את בני האדם והבהמות [מלבי"ם]. מנגד, יש שמתארים כי הברד הכיל אש בתוכו, וכאשר האבנים התנפצו על האנשים, האש נאחזה בשיערם ובבגדיהם ושרפה אותם, שכן פגיעה פיזית של אבני ברד בלבד לא הייתה מספיקה כדי להרוג אנשים חזקים [העמק דבר]. לנוכח האסון, היו מצרים שראו כי הבהמות הכלואות במכלאותיהן עתידות למות, ומיהרו לשחוט אותן רגע לפני פגיעת הברד כדי שיוכלו לפחות לאכול את בשרן [פרדס יוסף].
לאחר מכן מתאר הכתוב כי וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד. חזרתה של המילה "הברד" בחלק זה מלמדת על סוג שונה של ברד שפגע בצמחייה. לאחר מכת הפתע הקטלנית, המשיך לרדת ברד טבעי יותר שלא הרג בני אדם, אך החריב את התבואה [מלבי"ם]. הסבר נוסף הוא שהאש שהייתה בברד לא הצליחה לשרוף את הגידולים הלחים המחוברים לקרקע, ולכן מה שהחריב את הצמחייה היה דווקא עוצמת ההכאה הפיזית של אבני הברד הקשות [העמק דבר]. פגיעה זו ייבשה והשמידה את העשבים לחלוטין [אבן עזרא הקצר].
בנוגע לעצים, הכתוב מציין כי הברד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר, כלומר ריסק את ענפי האילנות [קאסוטו]. הצירוף עֵץ הַשָּׂדֶה מכוון ספציפית לעצים בודדים הניצבים בשטח הפתוח או לעצים ששימשו כציוני גבול, אשר היו חשופים לחלוטין לפגיעה, בניגוד לעצים שגדלו בצפיפות ביערות או בגינות ונפגעו פחות [העמק דבר].
למרות כוחו העצום של הברד שהיה מסוגל לשבור עצים, הוא לא הרס את בתי המצרים. נס זה נועד להוכיח כי מי שירא את דבר ה' ואסף את עבדיו ובהמותיו אל תוך הבית, ניצל לחלוטין [ביאור יש"ר]. בתוך כל ההרס הזה, ה' חמל על בני ישראל ומקניהם לא נפגע כלל. עם זאת, משה בחר שלא לציין זאת בפני פרעה, שכן ראה שפרעה עומד במריו גם לנוכח אותות כה מופלאים ולא היה נותן לכך את לבו [אבן עזרא, אבן עזרא הקצר].