תום מכת הברד מביא עמו נקודת מפנה דרמטית במאבק שבין מצרים לישראל. למרות ההרס המוחלט והאימה שאחזה במנהיג המצרי, מתרחש תהליך פסיכולוגי ורוחני שנועל אותו בעקשנותו, ומשנה את אופי השעבוד כולו.
המילה וַיֶּחֱזַק מופיעה בפסוק בבניין קל, עובדה המעידה על כך שפרעה חזר לעזות הפנים ולשחצנות הטבעית שאפיינה אותו טרם תחילת המכות, תוך איבוד כל טיפת כבוד שעוד רחש למשה ואהרן [ביאור יש"ר]. חזרה זו לעקשנות מפתיעה במיוחד, שכן פרעה פחד ממכת הברד יותר מכל המכות שקדמו לה [אבן עזרא]. המכה הייתה כה מקיפה והרסנית, עד שלא נותרה כל טענה או סיבה הגיונית לכך שלבו יישאר חזק [שפתי כהן].
משום כך, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחיזוק הלב בשלב זה לא נבע מכוח הרצון של פרעה עצמו, אלא מהתערבות אלוהית. ה' הוא שסובב וחיזק את לבו [רלב"ג]. מאחר שפרעה בחר מרצונו להקשות את לבו במזיד במכות הראשונות, ה' כעת חיזק אותו כדי שלא ייכנע רק מתוך פחד וחוסר יכולת פיזית לסבול את המכה. ה' אף נטע בלבו את המחשבה השגויה והמרגיעה שלא יספוג מכות נוספות [ספורנו].
לצד עקשנותו של פרעה, מתרחשת התפתחות מפתיעה ביחסו לישראל, כפי שעולה מהמילים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בניגוד לפעמים קודמות שבהן כונו רק "העם", השימוש בתואר המכובד מלמד שמשלב זה החל פרעה להוקיר את ישראל. בעקבות מכת הברד הוסרה מעליהם עבודת הפרך לחלוטין, ובכך התקיימה ההבטחה האלוהית "והצלתי אתכם מעבודתם". סירובו של פרעה לשלחם לא נבע עוד מתוך רצון להעבידם כעבדים, אלא מתוך רצון לנהוג בהם בכבוד ולהשאירם בארצו [העמק דבר].
סיומו של הפסוק, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה, בא להסביר את המציאות הבלתי נתפסת של סירוב פרעה לנוכח החורבן. המילים בְּיַד מֹשֶׁה מציינות את הנבואה שנאמרה לו בעל פה [חזקוני, העמק דבר]. מאחר שלא הייתה לפרעה סיבה טבעית לסרב, הכתוב מבהיר שהתעקשותו היא התגשמות מדויקת של הבטחת ה' למשה עוד בתחילת הדרך: "ולא ייתן אתכם מלך מצרים להלוך" [שפתי כהן, חזקוני].