מכת הדבר מסתיימת, ושליט מצרים יוצא לבדוק את תוצאותיה בשטח. הממצאים מגלים הבדל נסי וברור בין רכושם של המצרים לזה של בני ישראל, תופעה החורגת מכל חוקיות טבעית. למרות ההוכחה הניצחת לשליטתו המוחלטת של ה' בחיים ובמוות, העקשנות השלטונית גוברת על ההיגיון, והשעבוד נמשך.
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה לברר האם אכן התקיימה הבטחתו של משה כי ה' יפלה בין המקנה [חזקוני]. הוא אמנם סירב לשלח את העם, אך שלח את עבדיו כדי לאסוף מודיעין על המתרחש [קאסוטו]. הממצאים היו אמורים להוכיח לו מעל לכל ספק כי מדובר בפעולה אלוהית ולא במחלה טבעית, שכן רק ה' מסוגל להבטיח חיים בצורה כזו [ספורנו, רלב"ג, שטיינזלץ].
השוטרים המצרים שחזרו מהבדיקה מדווחים כי וְהִנֵּה לֹא־מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד־אֶחָד. הביטוי עַד־אֶחָד (אפילו אחד) נועד להדגיש את עצמת הפלא [אבן עזרא, קאסוטו]. ההשגחה הייתה כה מדויקת, עד שאפילו הבהמות החלשות והכחושות ביותר, שהיו קרובות למות מוות טבעי, נותרו בחיים, וזאת כדי שהמצרים לא יוכלו לטעון שהן מתו כתוצאה מהמגפה [שפתי כהן].
מנגד, ישנם פרשנים המזהים במילים עַד־אֶחָד רמז לכך שהמכה לא הייתה מוחלטת כפי שנראה במבט ראשון, ודבר זה הוא שהטעה את פרעה. גישה אחת מסבירה כי בהמות רבות של מצרים כלל לא מתו, מאחר שהן הושכרו לישראל עבור גיזתן וחלבן; עצם הקישור שלהן לישראל הציל אותן, וכך נותר במצרים מקנה רב [העמק דבר]. גישה אחרת מדייקת מהמילה "עד" שבהמה אחת ויחידה כן מתה, והיא הייתה שייכת לאדם שאביו מצרי ואמו ישראלית. על פי הדין, אדם זה נחשב למצרי ולכן בהמתו מתה, אך פרעה סבר בטעות שהוא ישראלי, והסיק מכך שדבר משה לא התקיים במלואו [מלבי"ם].
למרות הנס הגלוי, וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. בניגוד למכות קודמות, הפעם פרעה כלל לא קרא למשה ולאהרן ולא ביקש רפואה. הסיבה לכך כפולה: ראשית, במכת דבר אין טעם לבקש תרופה, שהרי מי שמת כבר מת, ומי שחי ממילא חי [בכור שור, חזקוני]. שנית, המכה פגעה ברכוש בלבד ולא הסבה כאב פיזי לבשרו של פרעה או לאנשיו, ולכן הוא לא חש צורך להיכנע [אבן עזרא, ביאור יש"ר, שפתי כהן]. יתרה מכך, ייתכן שפרעה תלה את האירוע במעשה כשפים [שטיינזלץ], או שאף תכנן לנצל את המצב ולהחרים את מקנה ישראל כדי לפצות את עמו על הבהמות שמתו להם [תולדות יצחק].
הפרשנים מדייקים בלשון הפסוק שנוקט בפועל וַיִּכְבַּד (בבניין קל), ולא "ויכבד פרעה את לבו". ניסוח זה מלמד שכובד הלב קרה מאליו; מכיוון שהמכה לא נגעה בגופו, הוא לא הוצרך לחפש עלילות ולהתאמץ להקשות את לבו באופן פעיל [שפתי כהן, ביאור יש"ר]. לצד זאת, יש המדגישים כי בשלב זה של המכות, הכבדת הלב כבר לא הייתה רק בחירה אישית של פרעה, אלא התערבות אלוהית שכפתה עליו את העקשנות כדי להרבות את הנסים ולהראות את היד החזקה של ה' [רלב"ג, הדר זקנים].
בסופו של דבר, וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם. הכתוב מבליט את הניגוד האירוני: פרעה מיהר לשלוח חוקרים לבדוק את הנזק, אך סירב בתוקף לשלח את בני ישראל [קאסוטו]. גם אם ייתכן שהקל מעט את עול השעבוד בעקבות המכה, הוא לא הסכים בשום אופן להעניק להם חירות מלאה [העמק דבר].