מכת הברד מחוללת תפנית דרמטית בעמדתו של מלך מצרים. אימת פגעי הטבע, רעמי הקולות והברד הקטלני שלא נראו כמותם, שוברים את גאוותו של המלך ומביאים אותו להודאה חסרת תקדים באשמתו ובצדקת ה'.
הכתוב פותח במילים וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא, כפילות המעידה על המציאות בשטח. בניגוד למכות קודמות שבהן משה ואהרן עמדו סמוך לארמון, הפעם הם התרחקו מן העיר בשל סכנת הברד. פרעה, שהיה מבועת מן הסערה וחשש לצאת החוצה פן ימות, נאלץ לשלוח שליחים מיוחדים כדי לקרוא להם [העמק דבר, שפתי כהן, אבן עזרא].
כאשר הם מגיעים, מכריז פרעה חָטָאתִי הַפָּעַם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין כוונתו לומר שחטא רק הפעם ולא בעבר, אלא משמעות המילה היא "בפעם הזאת אני סוף סוף מודה שחטאתי", או שהכוונה היא לומר "בכל פעם ופעם חטאתי כשסירבתי לשמוע בקול ה'" [רמב"ן, רשב"ם, שד"ל, הכתב והקבלה]. מנגד, יש המפרשים שפרעה עדיין אוחז בגאוותו, ומתכוון להתוודות נקודתית רק על סירובו הנוכחי, תוך שהוא מתחמק מקבלת אחריות על חטאיו הקודמים [קאסוטו]. גישה נוספת מסבירה שרק כעת, במכת הברד, הבין פרעה שה' שולט בכל הארץ ולכן חש שאשמתו כעת גדולה ומודעת יותר [אלשיך, פענח רזא].
הכרזתו יְהֹוָה הַצַּדִּיק מעוררת את תשומת לב הפרשנים, שכן זו הפעם היחידה שבה פרעה משתמש בביטוי זה. הפרשנים מסכימים כי ההכרה בצדקת ה' נובעת מאופייה המיוחד של מכת הברד. בניגוד למנהג בשר ודם המכה את אויבו בהפתעה, ה' נהג בחסד, ברחמים ובצדק כאשר הזהיר את המצרים מראש להכניס את מקניהם הביתה כדי להצילם ממוות. פרעה מבין כעת שמשפטי ה' אינם שרירותיים, אלא נובעים מאמת אובייקטיבית ומהיותו אדון הארץ האמיתי [טור, חזקוני, דעת זקנים, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
בהמשך דבריו, פרעה כולל גם את עמו באשמה ואומר וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. רשעות זו באה לידי ביטוי בכך שלמרות האזהרה הרחמנית של ה', הם זלזלו בדבר ה', הותירו את הבהמות בשדה וגרמו לשפיכות דמים מיותרת [מלבי"ם, תולדות יצחק]. בנוסף, העם שותף לאשמה משום שמתחילת הדרך הם הסכימו וסייעו לעצת פרעה לשעבד את ישראל, ולא ניסו למחות או לבטל את הגזרות כפי שעשו המיילדות [שד"ל, רבנו בחיי].
עם זאת, קיימת קריאה חלופית ומפתיעה המבוססת על מדרשי חז"ל, ולפיה פרעה מנסה בעצם להתנער מאחריות. לפי פירוש זה, המשפט נקרא כך: "ה' הצדיק, וגם אני צדיק, אך עמי הם הרשעים". כלומר, פרעה טוען שהוא עצמו רצה לשלח את ישראל, אך עמו הרשע הוא שכפה עליו להמשיך בשעבוד [פרדס יוסף, חתם סופר].