משה יוצא מן העיר, פורש כפיו אל ה', ובאורח פלא הסערה נעצרת. הפועל לֹא נִתַּךְ מתפרש על ידי רוב הפרשנים כלשון יציקה, הגעה לארץ או המסה, בדומה להתכת מתכות קשות בכור אש [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל].
הכתוב מעורר שאלה כאשר הוא מזכיר לפתע שוּמָטָר לא ירד, אף על פי שהמטר כלל לא הוזכר קודם לכן בתיאור מכת הברד. הפרשנים מציעים כמה כיוונים להסבר תוספת זו. יש המסבירים כי ירידת גשם במצרים היא כשלעצמה תופעה פלאית ונדירה, ולכן הכתוב מציין שגם היא פסקה [ביאור יש"ר]. פרשנים אחרים מסבירים זאת על רקע תהליכים טבעיים, שכן באופן טבעי, עם הפסקת הברד הקפוא, לחות האידים שבאוויר הייתה אמורה להפשיר ולהפוך לגשם זלעפות, אך הנס היה שגם זה לא קרה והכל פסק בבת אחת [רש"ר הירש, אלשיך]. גישה נוספת קושרת זאת לאש שהתלקחה בתוך הברד. על פי גישה זו, האש והברקים הם שהתיכו את האדים הקשים שבאוויר למים, וברגע שמשה התפלל והאש היסודית הסתלקה, פסק גם תהליך ההתכה ולכן המטר לא ירד [הכתב והקבלה, נתינה לגר].
באשר לאופן שבו נעצרה המכה, מתגלעת מחלוקת מרתקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על מדרשי חז"ל ועל תרגום אונקלוס, היא שהמילים לֹא נִתַּךְ אָרְצָה מלמדות על נס כפול. לא רק שעננים חדלו להמטיר, אלא שאפילו הברד והגשם שכבר יצאו לדרכם והיו באוויר, נעצרו תלויים בין שמים לארץ ולא הגיעו לאדמה [רש"י, רבנו בחיי, ברטנורא, צאינה וראינה]. אותן אבני ברד קפואות נותרו תלויות באוויר עשרות שנים, עד שנפלו על אויבי ישראל במורד בית חורון בימי יהושע בן נון, וחלקן עתידות ליפול במלחמת גוג ומגוג [רבנו בחיי, הדר זקנים, אלשיך]. לעומתם, יש מי ששולל את הבנת הנס באופן הזה, וטוען כי פשט הכתוב הוא שהמטר פשוט פסק מלרדת מהעננים, שכן אילו היה מתרחש נס כה עצום של מים התלויים באוויר, התורה הייתה מפרשת זאת במפורש [רלב"ג].
עצירת המכה באופן הפתאומי הזה השפיעה באופן ישיר על תגובתו של פרעה. משה הבטיח לפרעה שהקולות יחדלו ורק לאחר מכן הברד. אולם, מכיוון שגלי הקול נעים באוויר לאט יותר מנפילת גופים פיזיים, ה' השהה את הברד והמטר באוויר כדי להטעות את פרעה. כך נוצר מצב שבו פרעה ראה שהברד והמטר פסקו, בעוד שאת הדי הקולות האחרונים הוא עדיין שמע. חוסר ההתאמה הזה בין הבטחת משה למה שקרה בפועל, יחד עם המחשבה שהסערה פשוט חלפה בדרך הטבע, גרמו לפרעה לזלזל בהשגחה ולהוסיף לחטוא [מלבי"ם, אלשיך].
מפסוק זה ניתן ללמוד על כוחה העצום של התפילה, שכן כשם שתפילתם של צדיקים יכולה להוריד גשמי ברכה ולכפר על העם, כך היא מסוגלת לעצור את המטר והזעם, כפי שעשה משה במצרים [בעל הטורים].