בעיצומה של מכת ברד ההרסנית, מתגלה נקודת אור קטנה בשדות מצרים. בעוד שהפשתה והשעורה הושמדו כליל, נותרו גידולים אחדים שלמים. הבחנה חקלאית זו אינה פרט טכני בלבד, אלא מפתח להבנת הפסיכולוגיה של פרעה, התכנון האלוהי של המכות הבאות, והגבול הדק שבין טבע לנס.
ברמה הלשונית, המילה נֻכּוּ משמעותה הוכו, בבניין סביל שבו האות נו"ן של השורש מ.כ.ה נבלעת [אבן עזרא הקצר]. המונח אֲפִילֹת זוכה לשני הסברים עיקריים. גישה אחת מפרשת שהן היו מאוחרות, ולכן גבעוליהן היו עדיין רכים, גמישים ויכולים לעמוד בפני מכה קשה [רש"י, ביאור יש"ר]. הגישה השנייה קושרת את המילה לשורש א.פ.ל, כלומר אפלה וחושך. לפי פירוש זה, התבואה הייתה עדיין טמונה בחושך מתחת לפני האדמה ולכן טרם נראתה בחוץ [אבן עזרא, חזקוני, אבן עזרא הקצר].
סביב הישרדותן של החיטה והכוסמת מתעוררת מחלוקת פרשנית מרתקת, הנובעת מסתירה לכאורה. מחד גיסא, הכתוב מעיד כי הברד הכה את "כל עשב השדה". מאידך גיסא, משתמע מהפסוק הקודם שהפשתה והשעורה הוכו דווקא משום שהיו קשות, מה שמרמז שגידולים רכים היו ניצלים ממילא באופן טבעי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההצלה הייתה פלאית ונסית לחלוטין. למרות שהגידולים היו מאוחרים או טמונים באדמה, קור הברד העוצמתי והאש המתלקחת שהתלוותה אליו היו אמורים להשמיד ולשרוף לחלוטין את שורשי התבואה מתחת לקרקע [רבנו בחיי, תולדות יצחק, פענח רזא]. יש המדייקים כי בעוד שדברים קשים נשברים מיד מפגיעת הברד, עשבים רכים אמורים לפחות להינזק בחלקם. הנס הגדול, שהוגדר כ"פלאי פלאות", היה שהחיטה והכוסמת לא ניזוקו כלל [גור אריה, דברי דוד]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי הנס התבטא בהבחנה בין סוגי העבודה. גידולים שנזרעו על ידי עבודת הכפייה של ישראל הושמדו בברד, ואילו החיטה והכוסמת, שנזרעו על ידי המצרים עצמם לאחר שהשעבוד פסק כחצי שנה קודם לכן, ניצלו והיוו מופת [נחלת יעקב].
מעבר לשאלת הנס, הפרשנים דנים בשאלה מדוע מידע זה מופיע דווקא כאן, עוד בטרם הסתיימה המכה. קבוצת פרשנים רואה בכך הכנה והטרמה למכת הארבה שעתידה לבוא. ה' גזר בחכמתו להשאיר חלק מהגידולים, כדי שמה שלא שיבר הברד, המקלקל את הקשה, יאכל הארבה, שמכלה את הרך [רשב"ם, חזקוני, בכור שור, ביאור שטיינזלץ, משכיל לדוד].
לעומתם, יש הרואים בפסוקים אלו חלק מדיבורו הישיר של משה אל פרעה. משה מוכיח את המלך ומבהיר לו כי הוא יודע שפרעה עדיין אינו ירא באמת מפני ה', משום שנותר לו מקור מחיה. החיטה והכוסמת שניצלו מושארות ביד אלוהים כפיקדון, ואם המצרים ימשיכו באיוולתם ויחטאו, התבואה תושמד בהמשך [רמב"ן, דברי דוד]. הישרדות התבואה חושפת את רשעותו העמוקה של פרעה, שכן למרות שנותרה לו פליטה והמכה נפסקה בזכות תפילת משה, הוא בחר להכביד את לבו בזדון [ספורנו]. לסיום, צירוף המינים בפסוק אינו מקרי, שכן הכוסמת נחשבת למין חיטה, והן חולקות תכונות משותפות השונות מאלו של השעורה והפשתה [פרדס יוסף, משכיל לדוד]. תנאי האקלים במצרים, הניזונה ממימי הנילוס והשמש החמה, אפשרו הבשלה מהירה של גידולים אלו בהשוואה לאזורים אחרים [הטור הארוך].