תגובתם של המצרים לאזהרה מפני מכת הברד חושפת את עומק הזלזול והכפירה שלהם. גם כאשר ניתנה להם אפשרות קלה למנוע נזק כלכלי ואובדן חיי אדם, בחרו חלקם להתעלם לחלוטין מהמסר האלוהי ולנטוש את רכושם.
הפרשנים מתמקדים במבנה התחבירי של הפסוק, ובפרט במשמעות האות וי"ו במילה וַיַּעֲזֹב. גישה אחת מסבירה כי הוי"ו אינה משמשת כו"ו החיבור הרגילה, אלא מציינת תוצאה והמשך ישיר. כלומר, מי שלא התייחס לאזהרה – עזב את מקנהו [אבן עזרא]. מנגד, יש שרואים בתוספת האות וי"ו הדגשה לחומרת החטא: המצרים הוסיפו על חטאיהם הקודמים, ולמרות שהכנסת הרכוש הביתה אינה דורשת מאמץ ואינה גורמת להפסד, הם בחרו להפקיר את רכושם בחוץ רק כדי להפגין בוז כלפי דבר ה' [אור החיים].
הבחירה בביטוי לֹא שָׂם לִבּוֹ, במקום לומר בפשטות שהם לא יראו את ה', מצביעה על רמת הפשיעה והיוהרה של אותם מצרים. מבחינה הגיונית, גם אדם שאינו ירא שמים אמור להכניס את עבדיו ובהמותיו לבית מחמת הספק וכאמצעי זהירות, שהרי מדובר בפעולה פשוטה שמונעת הפסד כספי ניכר. מכאן עולה שאותם אנשים השתייכו לקבוצת פושעים שלעגו לדבר ה', עד שראו פחיתות כבוד לעצמם אפילו להתייחס לאזהרה או לחשוש ממנה [ביאור יש"ר].
הזלזול המוחלט שלהם נבע מכך שבשש המכות הקודמות לא התרחש פלא כזה שיורד מן השמים. לכן, הם לא האמינו שיש לה' כוח להוריד ברד, ואפילו לא חששו לכך ברמת הספק [אור החיים]. התוצאה הישירה של חטא ההתעלמות והאטימות הייתה אובדן הרכוש וחיי האדם בשדה [ספורנו].
שאלה מעשית שעולה מתוך הפסוק היא כיצד נותר לאותם מצרים מקנה, שהרי הבהמות היו אמורות למות במכת הדבר שקדמה לברד. ההסבר לכך הוא שהמקנה המוזכר כאן שייך לאנשים שבאופן מקרי לא הוציאו את בהמותיהם לשדה ביום מכת הדבר, וכך הן שרדו עד למכת הברד [חזקוני].