מכת השחין פותחת שלב חדש במערכת המכות, כשהיא פוגעת ישירות בגופם של המצרים ומופיעה ללא התראה מוקדמת. מכה זו מתייחדת בכך שהיא משלבת פעולה משותפת של משה ואהרן, תוך שימוש בחומר בעל משמעות סמלית עמוקה, שהופך בידי ה' למקור הפורענות.
הציווי מתמקד בלקיחת פִּיחַ כִּבְשָׁן, המוגדר על ידי רוב הפרשנים כאפר דק, רמץ או שיירי פחמים עמומים הנשרפים בתנור ומתעופפים בקלות ברוח [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, שטיינזלץ]. הבחירה דווקא בחומר זה אינה מקרית ונושאת מספר רבדים סמליים. ראשית, הכבשן שבו שורפים לבנים מסמל את מוקד עבודת הפרך של בני ישראל. הפיח, המייצג את זיעת אפם וסבלם של המשועבדים, הופך כעת לעונש הצורב את בשרם של המשעבדים [קאסוטו]. שנית, מבחינה רפואית, חומרים דמויי פיח שימשו בעת העתיקה דווקא כתרופה נגד דלקות עור ושחין. ה' משתמש כאן בדרך נס בחומר המרפא כדי לחולל את המחלה עצמה [רש"ר הירש]. רובד נוסף קשור לטבעה של המכה: השחין אופיין בשילוב של חום ויובש פנימי עם לחות חיצונית. משה מסמל את יסוד האש ואהרן את יסוד המים, ולכן נדרש שילוב כוחות של שניהם בלקיחת הפיח כדי ליצור את המכה המורכבת [אלשיך, שפתי כהן].
הכתוב מצווה קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם, ויש שלמדו מהמילה "לכם" שהם נדרשו לקחת עצים משלהם, כדי לוודא שהפיח אינו תוצר של עצי עבודה זרה [פרדס יוסף]. למרות ששניהם חופנים את האפר בשתי ידיהם, הפעולה מסתיימת בכך שוּזְרָקוֹ מֹשֶׁה. כיצד התבצע המעבר? יש המסבירים שאהרן יצק את חפניו לתוך ידיו של משה [העמק דבר], ויש המשערים שהם שמו את הפיח בכלי כדי להביאו בצורה מכובדת אל ארמון המלך, ומשם משה זרק אותו [קאסוטו]. משה הוא זה שמבצע את הזריקה מכאן ואילך, שכן המכות הופכות לכבדות יותר ופוגעות בחיי אדם [שד"ל].
הפרשנים מסכימים כי פעולת הזריקה טמנה בחובה שרשרת של נסים גלויים ונסתרים שמטרתם להראות כי ה' בורא יש מאין מחומר חסר ממשות [חומת אנך]. הנס הראשון התרחש כאשר ידו האחת של משה הצליחה להכיל את הכמות הכפולה של חפניו וחפני אהרן גם יחד. הנס השני נוגד את חוקי הטבע: משה זרק את הפיח הקל הַשָּׁמַיְמָה בכוח רב. בדרך כלל, אפר דק מתפזר מיד ברוח ואינו ניתן לזריקה לגובה, אך כאן משה השתלט על יסוד האוויר והאפר עלה היישר אל השמים [גור אריה, שפתי חכמים, אלשיך]. הנס השלישי הוא שכמות כה מזערית של אפר התפשטה וכיסתה את כל ארץ מצרים הענקית [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם, צאינה וראינה].
הזריקה בוצעה לְעֵינֵי פַרְעֹה בכוונה תחילה, כדי להוכיח לו מעל לכל ספק שאין מדובר במגפה טבעית הנובעת מזיהום אוויר, אלא בפעולה אלוהית מכוונת [ספורנו, שפתי כהן]. בנוסף, הזריקה כלפי מעלה נועדה לפגוע קודם כל בשורש הרוחני של מצרים בשמים, ורק לאחר מכן לרדת ולהכות באנשים ובבהמות למטה [אלשיך].
מכה זו מייצגת שיתוף פעולה ייחודי: אהרן אסף, משה זרק, וה' הוא שפיזר את האפר על פני כל הארץ [הדר זקנים, בכור שור]. הדרישה ממשה ואהרן לבצע פעולה פיזית, על אף שכמות הפיח הייתה אפסית ביחס לתוצאה, מלמדת שעל האדם לעשות את המקסימום האפשרי מצידו, וה' הוא שמשלים את הפעולה ומעניק לה את עוצמתה [רש"ר הירש].