מכת הדבר פוגעת בבעלי החיים, אך משרטטת גבול פלאי ומדויק בין רכוש מצרים לרכושם של העברים. אירוע זה נועד לברר ולהוכיח את ההשגחה הפרטית של ה', אשר מתפשטת לא רק על בני האדם עצמם, אלא גם על קניינם ורכושם [מלבי"ם].
המילה וְהִפְלָה משמעותה הבדיל והפריש [רש"י, ביאור יש"ר]. הפלא הגדול במכה זו נובע מכך שמחלת הדבר נישאת ומתפשטת דרך האוויר. בדרך הטבע, האוויר המזוהם היה אמור לפגוע בכלל הבהמות באזור, אך הנס התבטא בכך שגם כאשר בהמות מצרים ובהמות ישראל רעו יחד באותו שדה ובאותו אוויר בדיוק, המחלה פגעה אך ורק בבהמות המצרים [שפתי כהן, ביאור יש"ר]. מסיבה זו, הכתוב מזכיר את ישראל בתחילת המשפט ובסופו, ומניח את מצרים באמצע, כדי להדגיש שעיקר הנס וההשגחה כאן התמקדו בהגנה האקטיבית על ישראל [שפתי כהן].
הפרשנים עומדים על הדיוק שבין תחילת הפסוק לסופו. תחילה נאמר מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, מונח המתייחס לבהמות הנמצאות ברשותם המלאה של העברים. אולם, בהמשך הפסוק ההבטחה מתרחבת לכל מה ששייך לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. שינוי זה בא ללמד שאפילו בהמה שנמצאת ברשות מצרי, אך לישראל יש בה חלק, טענה משפטית או טובת הנאה כלשהי – ניצלה מן המכה [מלבי"ם, העמק דבר]. הגנה זו עמדה בעיקר בזכות הצדיקים שבעם. עם זאת, גם רכושם של הרשעים שבישראל ניצל, כדי שיישמר ויועבר בהמשך ליורשיהם הצדיקים [העמק דבר].
בסוף הפסוק מופיעה המילה דָּבָר. רוב הפרשנים מסבירים כי בהקשר זה אין הכוונה לדיבור, אלא ל"מאומה" או לפריט פיזי כלשהו, כלומר שום בעל חיים לא נפגע [אבן עזרא, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, ההבטחה שלא ימות דָּבָר מצביעה על כך שלא רק שאף בהמה שלמה לא מתה, אלא שאפילו איבר אחד מתוך הבהמה לא איבד את חיותו ונפגע [הכתב והקבלה]. הגנה זו הקיפה את כלל החיות שבמחנה ישראל, ואפילו הכלבים, שבדרך כלל נפגעים ראשונים ממחלות וצועקים, לא מתו ולא ניזוקו כלל [שפתי כהן]. בחירת המילה דָּבָר דווקא, כאשר מדובר על בעלי חיים, אינה מקרית; היא משמשת כמשחק מילים מכוון עם שמה של המכה עצמה – מכת הדֶּבֶר [קאסוטו].