שמות, פרק ט׳, פסוק ל״ד

ברגע שחלפה הסכנה ופרעה ראה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת, פחדו נעלם והוא שב לגאוותו, כדרכם של רשעים שחוזרים לסורם מיד עם תום הצרה. מכיוון שקודם לכן הודה באשמתו, עצם החזרה בו כעת הפכה למעשה זדוני ומודע שעליו נאמר וַיֹּסֶף לַחֲטֹא, שכן הוא איבד כל בושה והיה זקוק לרשעות גדולה יותר כדי להצדיק את המשך השעבוד. עובדת הפסקת הגשם, שאותו לא ביקש לעצור, סיפקה לו תירוץ להפר את הבטחתו בטענה שמשה לא דייק בבקשתו, או שגרמה לו לשכנע את עצמו שמדובר בתופעת טבע חולפת ולא בנס מאת ה'. יחד איתו חשו בטוחים גם עבדיו, מתוך מחשבה מוטעית שזוהי המכה האחרונה, וכך התקיימה נבואת משה כשנאמר וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו, שכן כאשר הם מחזקים זה את זה קל להם יותר להתמיד במרידם.