יחזקאל, פרק כ״א, פסוק ט״ו

החרב המאיימת הוּחַדָּה והוכנה בקפידה לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח, כדי להדגיש ולהעצים את פעולת ההרג. היא צוחצחה ומוּרְקָה לְמַעַן־הֱיֵה־לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה, כך שיהיה לה זוהר חסר פגם שיטיל אימה על הרואים. מול החרב המונפת עולה השאלה אוֹ נָשִׂישׂ, המנפצת את אשליית העם שניתן לשמוח מתוך מחשבה מוטעית שהמכה תופנה כלפי אומות אחרות. ייעודה האמיתי מתבהר בהיותה שֵׁבֶט בְּנִי, מקל הכאה שנועד להעניש דווקא את עם ישראל, בנו של ה'. משום כך היא מֹאֶסֶת כׇּל־עֵץ, שכן היא מתעלמת משאר העמים ומתמקדת בישראל, או שהיא מכה כה קשה עד שכל שאר המקלות והעצים בטלים לעומתה.