קרה לכם פעם שחזרתם הביתה אחרי יום ארוך בחוץ, והייתם כל כך רעבים עד שרציתם לאכול מיד, בלי אפילו לשבת בצורה מסודרת? עשו חוזר מהשדה כשהוא עייף ורעב מאוד. באותו זמן, יעקב מבשל נזיד של עדשים אדומות. הכנת העדשים לא הייתה מקרית, באותו יום נפטר סבא שלהם, אברהם אבינו. עדשים הן עגולות ואין להן פתח, וכך הן מזכירות לנו את גלגל החיים ואת השתיקה של אנשים עצובים שמתאבלים.
עשו לא מבקש אוכל בנימוס, אלא אומר ליעקב הַלְעִיטֵנִי. זו מילה שמשתמשים בה בדרך כלל כשמאכילים בהמות או גמלים, כשפותחים להם את הפה ושופכים את האוכל פנימה. עשו היה כל כך להוט אחרי האוכל, עד שהוא איבד את האיפוק שלו והתנהג בצורה חייתית וגסה. הוא ממשיך ומבקש מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. מרוב עייפות ורעב, הוא אפילו לא הצליח לזהות את התבשיל או להיזכר בשם שלו, אז הוא פשוט קרא לו על שם הצבע הבולט שראה מולו.
עשו מסביר את ההתנהגות שלו ואומר כִּי עָיֵף אָנֹכִי. אבל העייפות שלו לא הייתה רק בגוף. זו הייתה עייפות עמוקה של הנפש, כי באותו יום עשו עשה מעשים רעים מאוד ופגע באחרים, והמעשים האלו שאבו ממנו את הכוחות. בעקבות המקרה הזה, הפסוק מספר שעַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. אנשים התחילו לקרוא לו בשם הזה כדי ללעוג לו. הם רצו להזכיר לו איך הוא הסכים לוותר על משהו כל כך חשוב ויקר כמו הבכורה שלו, רק בשביל קערה של תבשיל אדום וזול.