לאחר שלבן מבין כי נוכחותו של יעקב הביאה לו שגשוג כלכלי ניכר, הוא מנסה לשדל אותו להישאר אצלו ומציע לו לנקוב בכל שכר שירצה. המשא ומתן בין השניים חושף לא רק סוגיות של שכר ועבודה, אלא גם מאבקי כוח, מניעים נסתרים וניסיונות תמרון.
הפסוק נפתח במילה "וַיֹּאמַר", אף על פי שלבן כבר התחיל לדבר בפסוק הקודם. כפל זה מוסבר בקרב חלק מהמפרשים כסגנון מקראי מקובל, בו התורה חוזרת על פועל האמירה לאחר שהדובר האריך בדבריו או כשהייתה הפסקה בדיבור [בכור שור, חזקוני]. מנגד, יש שמזהים כאן תגובה פסיכולוגית של לבן: הוא הבחין שדברי החנופה שלו לא הרשימו את יעקב, שציפה לתמורה ממשית ולא רק להכרה בכך שה׳ בירך את לבן בגללו, ולכן נאלץ לבן לפתוח באמירה חדשה ומפורשת של הצעת שכר [העמק דבר]. קו מחשבה נוסף מציע שלבן ניסה לקבוע כאן עובדה משפטית: הוא טען שבנותיו ניתנו ליעקב בחינם ולא כשכר עבודה, ולכן יעקב אינו יכול פשוט לקחת אותן ולעזוב, אלא עליו לבקש תשלום נפרד על שנות עבודתו [מלבי"ם].
במוקד הצעתו של לבן עומדת המילה נׇקְבָה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בפועל בלשון ציווי שמשמעותו לפרש, לקבוע או להכריז על סכום מדויק. מבחינה לשונית, שורש המילה קשור לפעולת הניקוב ועשיית חור. כשם שעשיית חור מפרידה ומוציאה חלק מסוים מתוך השלם, כך פעולת נקיבת השכר מוציאה סכום מוגדר וברור מתוך המושג הכללי והמופשט של "שכר", ומבטלת את שאר האפשרויות [רש"ר הירש].
למרות שהצעתו של לבן, הקוראת ליעקב לקבוע בעצמו את השכר, נראית על פניה כהצעה נדיבה של אדם המוכן לשלם כל סכום [ביאור שטיינזלץ], חלק מהמפרשים חושפים בה מניעים ערמומיים. יש הסבורים שלבן קיווה שיעקב ינסח את תנאיו בצורה עמומה, מה שיותיר ללבן פתח לרמות אותו ולהחליף את משכורתו בהמשך [ביאור יש"ר]. פרשנות ייחודית אחרת מדייקת במילה עָלַי ומסבירה שלבן הציע לשעבד את גופו שלו ליעקב בתמורה לעבודה, מתוך הנחה שיעקב לא ירצה לחיות עם אדם רמאי כמותו כעבד, וכך יוכל לבן לפדות את עצמו בסכום זעום [אדרת אליהו]. לעומת זאת, גישה שונה לחלוטין מפרשת את הצעת השכר של לבן כהצעה לתת ליעקב אישה נוספת מבנותיו, הצעה שיעקב דחה בטענה שארבע נשים מספיקות לו [צאינה וראינה].