לאחר שנות עקרות ארוכות, בהן נדמה היה כי רחל נשכחה בעוד שאר הנשים יולדות, מגיעה נקודת המפנה שבה ה' רואה בעלבונה ופוקד אותה [רד"ק]. הופעת השם אֱלֹהִים בפסוק, המייצג בדרך כלל את מידת הדין, מלמדת כי הצדיקים בכוחם להפוך את מידת הדין למידת הרחמים [חזקוני, רקנאטי].
הפועל וַיִּזְכֹּר מעורר שאלה, שכן זכירה מתייחסת בדרך כלל לדבר שאינו נראה תמיד, ואילו הצדיקים נמצאים תמיד לנגד עיני ה' [גור אריה]. לכן, רוב הפרשנים מסכימים כי הפועל מצביע על זכות ספציפית ומעשה טוב מן העבר. המעשה המרכזי שזכר לה ה' הוא מסירת סימני הייחוד לאחותה לאה, מעשה של מסירות נפש שנועד להציל את לאה מחרפה פומבית [רש"י, גור אריה, צאינה וראינה]. בנוסף, ה' זכר את צערה העמוק וחרדתה של רחל, שחששה כי יעקב יגרש אותה בשל עקרותה והיא תיפול בחלקו של עשו הרשע, שאכן חשק בה כשראה שטרם ילדה [רש"י, שפתי חכמים, יריעות שלמה].
גישה נוספת מסבירה כי הזכירה האלוהית באה דווקא לאחר שרחל מיצתה את כל השתדלויותיה האנושיות, כגון הכנסת שפחתה לבית יעקב ופרשת הדודאים. ה' השהה את פקידתה כדי להראות לה שכל הפעולות הטבעיות הללו אינן העיקר, וכי הישועה מגיעה אך ורק מאיתו, ולא בזכות הדודאים או תחבולות אחרות [צרור המור, ספורנו, אלשיך].
המשך הפסוק, וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ, מוכיח כי רחל הרבתה לשפוך את לבה בתפילה [העמק דבר, ביאור יש"ר]. הפרשנים עומדים על הכפילות של הזכירה והשמיעה. יש המסבירים כי הזכירה מתייחסת למעשיה הטובים בעבר, ואילו השמיעה מתייחסת לבכייתה ותפילתה בהווה [יריעות שלמה, משכיל לדוד, מלבי"ם]. אחרים מציינים כי ה' זוכר את חסידיו עוד בטרם יזעקו אליו, אך בכל זאת ישנו צורך הכרחי בתפילה כדי להשלים את הישועה [אור החיים]. יתרה מכך, ה' מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן המתין עד שתתפלל [אלשיך], וכעת הגיע הזמן המדויק שבו הצטברו כל תפילותיה והיא נענתה [רד"ק].
לגבי המילים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, אזכור השם אֱלֹהִים פעמיים ברצף בפסוק בא ללמד כי מפתח הלידה הכוח להעניק חיים ולפתוח את הרחם נמצא אך ורק בידיו של הקב"ה, ואינו נמסר לשום מלאך או שליח [תורה תמימה]. פקידה זו של רחל, שבה נפתח רחמה, התרחשה ביום ראש השנה, המיועד לזכירתן של נשים עקרות [תורה תמימה, צרור המור].
לבסוף, הכפילות בפעלים וַיִּזְכֹּר וכן וַיִּשְׁמַע טומנת בחובה רמז עתידי לשני השבטים שעתידים לצאת מרחל: הזכירה מכוונת ליוסף, שעתיד להישכח בבור הכלא המצרי עד שה' יזכור אותו, והשמיעה מכוונת לבנימין, שעם לידתו תושלם סדרת השבטים ותשרה השכינה בישראל [שפתי כהן].