לבן הארמי נוקט בצעד אסטרטגי ומרחיק את עדריו כדי להבטיח שיעקב יישאר ללא שכר, תוך יצירת חציצה פיזית עצומה בין הצאן. המילה וַיָּשֶׂם מתייחסת ללבן עצמו [אבן עזרא, מחוקקי יהודה], שציווה על בניו לקחת את הצאן העקוד והטלוא ולהרחיק אותו. המילה בֵּינוֹ אינה מתייחסת ללבן או לבניו, אלא לצאן עצמו, שכן המונח "צאן" יכול להופיע גם בלשון זכר יחיד [ביאור יש"ר]. לבן יצר דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, שהוא מרחק עצום עבור הובלת עדרים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים מספר מניעים להרחקה זו. לבן חשש שהצאן הנקוד שבידי בניו יתערבב שוב עם הצאן שרועה יעקב, ויעקב יטען שהם שלו [רד"ק]. בנוסף, לבן רצה למנוע מהצאן הנותר בידי יעקב אפילו לראות את הצאן המנומר, כדי שלא יזדווגו ויוולידו צאצאים מנומרים, ובכך קיווה שיעקב יצא בידיים ריקות [הכתב והקבלה, צאינה וראינה]. ההרחקה נועדה גם להסתיר את הצאן מעיני יעקב לחלוטין כדי שלא ירגיש בהם [ביאור יש"ר]. למעשה, רק בגלל כוונתו הרעה של לבן, נאלץ יעקב להשתמש בהמשך בתחבולת המקלות כמענה למרמה [הכתב והקבלה].
כתוצאה ממהלך זה, יעקב נותר לרעות רק את הצאן הלבן והחלק, לכאורה ללא כל סיכוי לקבל תמורה [ביאור יש"ר]. רוב הפרשנים מתעכבים על המילה הַנּוֹתָרֹת, ומסבירים כי אין מדובר רק בצאן שנשאר, אלא בצאן הגרוע ביותר. אלו היו הבהמות הרעועות, החולות והעקרות, שהיו בבחינת שיירי העדר בלבד, ואותן מסר לבן ליעקב [רש"י, מזרחי].
המפרשים מציגים הוכחות שונות לפחיתותן של בהמות אלו מתוך דקדוק הפסוקים. גישה אחת מצביעה על הבחירה הלשונית במילה הַנּוֹתָרֹת במקום המילה "הנשארות". השימוש בשורש נ.ת.ר מבטא פחיתות ודבר שנותר מאליו וללא כוונה, בניגוד לדבר שנשאר בכוונה תחילה [העמק דבר, הכתב והקבלה]. מנגד, יש שלומדים זאת מהפסוק הקודם, שבו נאמר שלבן "ויתן ביד בניו" ולא נכתב "ויתנם". שינוי לשוני זה מרמז שלבן מסר לבניו את כל הבהמות הטובות והבריאות שהיו לו, והותיר ליעקב רק את החלשות [משכיל לדוד].