לבן מנסה לשכנע את יעקב להישאר עמו, תוך שהוא משתמש בחנופה, בטענות לקרבה משפחתית ובתובנות על-טבעיות, במטרה לשמר את מקור העושר שלו.
בבקשתו אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לבן מתחנן בפני יעקב שלא יעזוב אותו בשל אהבתם וקרבתם המשפחתית [ספורנו, שד"ל]. יש הרואים בביטוי זה משפט מקדים לפסוק הבא, שבו לבן מציע ליעקב לנקוב בשכרו בתמורה להישארותו [ביאור יש"ר].
המילה נִחַשְׁתִּי זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון ניסיון; כלומר, לבן בחן, ניסה והבין מתוך ניסיונו שישיבתו של יעקב עמו היא סימן טוב שהביא לו הצלחה. מנגד, פרשנים רבים מסבירים שלבן אכן עסק בכישוף, קסמים וניחוש בתרפים (פסילים), ודרכם גילה את הסיבה להצלחתו הכלכלית הפתאומית [אבן עזרא, ספורנו, העמק דבר, חזקוני, שטיינזלץ]. גישה ייחודית ושונה מפרשת את המילה מלשון "חשה", שמשמעותה שתיקה והמתנה. לפי פירוש זה, לבן מבקש מיעקב ארכה והשהיית זמן, כדי שיוכל להמשיך להרוויח מנוכחותו ולהתעשר בטרם יעזוב [הכתב והקבלה].
על המילים וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ עולה השאלה: במה בדיוק התבטאה ברכה זו? גישה אחת מדגישה שהברכה הייתה לידת בנים. ההוכחה לכך היא שטרם בואו של יעקב, רחל בתו היא זו שרעתה את הצאן, דבר המעיד שלא היו ללבן בנים שיעשו זאת (שאחרת לא היה מסכן את בתו כיורשת), ואילו לאחר בואו של יעקב נולדו לו בנים [רש"י, מזרחי, גור אריה, צאינה וראינה]. גישה אחרת מתמקדת בעושר חומרי וריבוי עצום של צאן ונכסים [ספורנו, מלבי"ם]. יתרה מזו, הברכה חלה על כלל ביתו של לבן, אפילו על רכוש שיעקב כלל לא עסק בו ישירות, דבר הממחיש את העיקרון לפיו אדם המארח תלמיד חכם וצדיק בביתו זוכה שברכה תשרה במעונו [העמק דבר, תורה תמימה, קונטרס חיבה יתירה]. נוכחותו של אדם מישראל הממלא את שליחותו האלוקית נאמנה, מביאה שפע גם לסביבתו ולעולם כולו [חומש קה"ת].
מאחורי דברי לבן מסתתר מאבק סמוי. לבן, בארמומיותו, משתמש בשפה דתית ומחמיאה, ותולה את ההצלחה בניחוש ובזכותו הרוחנית של יעקב. הוא עושה זאת בתקווה שיעקב יוחנף ממעמדו כצדיק, יסכים להישאר, ולא ידרוש תשלום ממשי על עבודתו הקשה [רש"ר הירש]. מכיוון שהברכה התבטאה גם בבנים – תחום שאינו קשור ישירות לעבודת רעיית הצאן – לבן נזקק לניחוש ולקסמים כדי לקשור את ההצלחה הזו ליעקב [דברי דוד, גור אריה].
אולם, יעקב מסתייג מגישה זו של קסמים וגאווה. בהמשך הדו-שיח ביניהם, יעקב נמנע מלהשתמש במילה בִּגְלָלֶךָ (שמשמעותה בזכותך) מתוך ענווה. במקום זאת, הוא בוחר להשתמש במילה "לרגלי", כדי להדגיש בפני לבן שהשפע לא הגיע רק בזכות צדקות מופשטת או כוחות קסם, אלא בזכות עבודתו המאומצת והמסורה מאז שכף רגלו דרכה בבית לבן [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש, דברי דוד].