מנגנון טבעי ופלאי משמש את יעקב כדי להבטיח את שכר עבודתו מול רמאותו של לבן. באמצעות שימוש בגירויים חזותיים בעת הזדווגות הצאן, יעקב מצליח להשפיע על המטען הגנטי ומראה הוולדות.
המילה וַיֶּחֱמוּ מופיעה בלשון זכר, אף שהיא מתייחסת לנקבות הצאן המיוחמות. הפרשנים מסבירים כי בלשון רבים המקרא לעיתים אינו מקפיד להבדיל בין זכרים לנקבות [אבן עזרא, רשב"ם, חזקוני]. גישה נוספת גורסת כי השימוש בלשון זכר בא ללמד שהזכרים והנקבות התחממו להזדווג כאחד [רד"ק].
הצירוף אֶל־הַמַּקְלוֹת מתפרש לרוב כהצבת הצאן לנוכח או מול מראה המקלות בעת ההזדווגות [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר, שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת במובן של "מן המקלות" או "בשביל המקלות" [אבן עזרא, חזקוני].
ההשפעה של המקלות על הצאן נובעת מכוח הדמיון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמראה המקלות החשופים נחקק בחוזקה בדמיונן של הנקבות. מכיוון שכוח הדמיון שוכן במוח, ומשם גם מתחילה יצירת הזרע, הוולדות נוצרו בדומה למה שהצטייר בדמיון האמהות [רד"ק, שד"ל, מחוקקי יהודה]. מנגד, מוצגת דעה שלפיה המקלות לא השפיעו ישירות על צורת העובר, אלא פשוט גרמו לנקבות להימשך ולבחור להזדווג דווקא עם זכרים שצבעיהם דומים לאלו של המקלות, וכך נולדו צאצאים הדומים לאבותיהם [שד"ל].
פעולה זו של יעקב מעוררת שאלה לגבי השימוש בתחבולה. הפרשנים מסבירים שלבן פעל ברמאות מתמדת והחליף את משכורתו של יעקב שוב ושוב. יעקב נמנע מלהשתמש בצאנו של לבן כדי לא להיכשל בגזל, ולכן בחר להשתמש במקלות כדי להבטיח שהצאן שלו יולידו את הצבעים שנקבעו לו כשכר, וכך ירוויח את המגיע לו כדין [מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד]. יתרה מכך, אף שהפעולה נראית טבעית, מדובר למעשה בנס מאת ה' שהוסתר בתוך עשייה טבעית, בדומה לניסים שעשו נביאים באמצעות חפצים גשמיים [מזרחי, מלבי"ם, מחוקקי יהודה]. במקרים מסוימים, הנס היה כה מובהק עד שמי השתייה עצמם עיברו את הנקבות ללא צורך בהזדווגות כלל [חומש קה"ת].
הכתוב מקצר ומסכם תקופה של מספר עונות המלטה, שבהן וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן צבעים שונים בהתאם לתנאים המשתנים שהציב לבן [הכתב והקבלה]. לאחר מספר עונות, כאשר נולדו ליעקב מספיק כבשים בצבעים המתאימים, הוא הפריד אותם והעמיד אותם מול שאר הצאן, וכך כבר לא נזקק לשימוש במקלות [חזקוני, חומש קה"ת].
הוולדות שנולדו מתוארים בשלושה סוגים: עֲקֻדִּים הם כבשים שיש להם כתמים ושינויי צבע במקום שבו נוהגים לעקוד ולקשור אותם, כלומר בקרסולי הידיים והרגליים [רש"י, דברי דוד]. המונח וּטְלֻאִים אינו מציין סימן פרטי מסוים, אלא משמש כשם כללי הכולל בתוכו סוגי כתמים נוספים, כמו מראה ה"ברודים" [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].