יעקב ניצב מול לבן ומניח את התשתית לדרישת השכר שלו, תוך שהוא מציג סיכום נוקב של מסירותו העמוקה וההצלחה הכלכלית העצומה שהביא לבית חותנו. הוא מבקש תמורה הוגנת לא כחסד, אלא כזכות מוחלטת הנובעת מעבודתו יוצאת הדופן ומהברכה האלוהית שליוותה אותו.
במילים אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ, יעקב מזכיר ללבן שעבודתו נעשתה באמונה מוחלטת, תוך השקעת כל כוחו, בקיאותו והשתדלותו [רמב"ן, רד"ק, ספורנו]. עמלו חרג בהרבה מזה של שכיר רגיל, שכן הוא עבד ביום ובלילה בתנאים קשים [מלבי"ם]. יעקב מדגיש שעד כה עבד קשה רק עבור נשותיו, ללא קבלת שכר ממשי או מוהר כמקובל, ולכן כעת, כשיש לו משפחה גדולה שעליו לפרנס, זכותו המלאה לדרוש שכר אמיתי על פועלו [חזקוני, ביאור יש"ר, בכור שור]. כמו כן, יעקב מבהיר ללבן שאין לייחס את העושר הפתאומי למזל או לכוחות עליונים מקריים, אלא אך ורק לשלמות ומקצועיות עבודתו [ספורנו].
כאשר יעקב מוסיף וְאֵת אֲשֶׁר־הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא למיעוט הצאן בתחילת הדרך. יעקב דורש מלבן להיזכר בחשבון המדויק של כמות הצאן הזעומה שהייתה לו לפני בואו, כדי להמחיש את הגידול העצום ואת ברכת ה' שחלה בעדרים מאז שיעקב לקח אותם תחת חסותו [רש"י, רמב"ן, רד"ק, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. מנגד, יש המפרשים את המילה הָיָה במשמעות של "נעשה", כלומר, אתה יודע מה נעשה מהמקנה שלך וכיצד הוא שגשג מאז שהיה איתי [ביאור יש"ר].
מעבר לכמות הצאן, הפרשנים מצביעים על איכות הטיפול יוצאת הדופן של יעקב. הוא התייחס לצאנו של לבן כאילו היה רכושו הפרטי [מלבי"ם], ריפא את החיות החולות וחבש את אלו שנשברו [ספורנו]. מסירות זו נבעה ממידת חסד ורחמים כלפי בעלי החיים שהייתה למעלה מן הדרך האנושית הרגילה, ועצם החמלה הזו היא שגרמה לצאן לגדול ולהתרבות בטוב כה רב [העמק דבר].