הסכם עבודה ייחודי נרקם בין פועל ישר ומסור לבין מעסיק חשדן. הפועל מציע מנגנון שכר שקוף לחלוטין, הנשען על השגחה עליונה ועל חוקי טבע נדירים, כדי להבטיח שניקיונו המוסרי לא יוטל בספק. תנאי ההסכם מנוסחים בקפידה, כך שכל חריגה מהם תהווה הודאה באשמה.
כאשר יעקב מצהיר וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי, הוא מכין תשובה מראש לכל חשד עתידי מצד לבן [רש"י, גור אריה, מזרחי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "תבוא" מתייחסת לצדקתו של יעקב, כלומר: הצדק והיושר שלי הם אלו שיבואו ויעידו עליי [שפתי חכמים]. מנגד, יש המפרשים כי לשון "ענייה ב-" משמעותה עדות שלילית, ולכן יעקב מצהיר שאם יפשע, חובתו תעיד נגדו, אך מאחר שאינו מתכוון לגנוב, צדקתו היא שתבלוט ותוכיח את יושרו [שד"ל, רש"ר הירש].
זמן המבחן נקבע לבְּיוֹם מָחָר. בעוד שחלק מהפרשנים מבינים זאת כפשוטו, כלומר מחר בבוקר כאשר לבן יבדוק את העדרים שהופרדו [העמק דבר], רוב המפרשים מסכימים כי הכוונה היא לזמן עתידי ורחוק יותר, מהיום והלאה [רשב"ם, בכור שור, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. הבדיקה תתרחש כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ, כלומר כאשר לבן יבוא לראות את חלקו של יעקב שניצב לנגד עיניו [חזקוני, רד"ק], או כאשר יבוא לחשב את סכום וכמות השכר [הכתב והקבלה].
יעקב מגדיר במדויק את סוגי בעלי החיים שיהוו את שכרו: נָקֹד וְטָלוּא, מונחים המתארים צאן עם נקודות, טלאים ופסים [אבן עזרא], כאשר הכוונה היא לכל בהמה שיש בה לפחות אחד מהמאפיינים הללו [העמק דבר]. תנאי זה חל בָּעִזִּים, הכוללים זכרים ונקבות כאחד [אבן עזרא, יהל אור], ובפרט על הגדיים שייוולדו [ברטנורא]. בנוסף, הוא מבקש כל צמר וְחוּם בַּכְּשָׂבִים, כלומר בצבע כהה או אדמדם [רשב"ם, נתינה לגר]. הפרשנים מסבירים כי הצבע החום צוין דווקא בכבשים ולא בעזים, משום שבדרך הטבע רוב העזים הן ממילא כהות [רשב"ם].
כדי להסיר כל ספק, יעקב קובע שכל בהמה שאינה בצבעים אלו, גָּנוּב הוּא אִתִּי. השימוש במילה "אתי" בא להדגיש שיעקב מודה מראש שאם תימצא אצלו בהמה רגילה, הרי שהיא בחזקת גנובה והוא מחזיק בה באיסור [רש"י, מזרחי, גור אריה], ואפילו אם הבהמה נכנסה לעדרו מעצמה, הוא מקבל על עצמו את האשמה כאילו גנב אותה בידיו [דברי דוד].
הפרשנים מתעכבים על הפן המוסרי והאמוני של הסכם זה, במיוחד לאור השימוש העתידי של יעקב במקלות המפוצלים כדי להשפיע על צבע הנולדים. יש המדגישים כי יעקב לא פעל במרמה; השימוש במקלות נעשה בגלוי בשקתות המים, והיה חלק מוסכם וברור מהתנאי עם לבן הקפדן, שמנע מהצאן להזדווג בדרך הטבעית [בכור שור, הכתב והקבלה, פענח רזא]. מעבר להשתדלות הטבעית, יעקב נסמך לחלוטין על ההשגחה העליונה, בידיעה שרק התערבות מאת ה׳ תשנה את חוקי הטבע ותעניק לו את שכרו הראוי כעדות לעבודתו הנאמנה [ספורנו, מלבי"ם].
עם זאת, ביטחונו העצמי המוחלט של יעקב לא עבר ללא ביקורת. יש הדורשים כי הצהרתו הנחרצת על צדקתו והתפארותו ביום המחר, נחשבו לו לפגם של גאווה. על כך נאמר לו מן השמים כי אל לו להתהלל ביום מחר שכן אינו יודע מה יולד יום, וביטחון יתר זה, שהוביל גם להסתרת בתו מעשו, גרם בסופו של דבר לאסון שאירע למחרת עם דינה [בעל הטורים, חתם סופר]. מן העבר השני, לבן הרשע הסכים מיד לתנאי בתקווה סמויה שאכן תמצא גנבה בידו של יעקב, שכן דרכם של רשעים לשמוח כאשר הם מוצאים פקפוק ופגם באנשים ישרים [חתם סופר].