יעקב מתמודד מול רמאותו של לבן, אשר הפר את ההסכם ביניהם והרחיק מהעדר את כל הצאן הנקוד והטלוא. כדי להבטיח ששכרו לא יקופח, יעקב נוקט בפעולה המשלבת מאמץ טבעי, חוכמה מעשית והסתמכות על נס אלוהי, ומציג מקלות מיוחדים לעיני הצאן בעת הזיווג.
הפרשנים מתמודדים עם השאלה כיצד יעקב, בחיר האבות, משתמש במה שנראה כתחבולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפעולה זו הייתה מוצדקת לחלוטין. מאחר שלבן שינה את התנאים והסיר מהעדר את כל הבהמות המנומרות שיכלו לשמש כגירוי חזותי לצאן, יעקב היה רשאי לעשות כל שביכולתו כדי להוליד צאן כפי שהוסכם ולקבל את שכרו [רמב"ן, הטור הארוך, אלשיך, דעת זקנים, מלבי"ם]. גישה משלימה מציעה כי יעקב כלל לא הניח את המקלות מול צאנו של לבן, אלא רק מול הצאן שכבר נולד לו בדרך נס בשנה הראשונה. מטרתו הייתה להבטיח שצאצאיהם יהיו דומים להם, וכך למנוע מלבן לטעון שיעקב גנב ממנו בהמות חלקות [רד"ק, רמב"ן].
מנגנון הפעולה של המקלות מבוסס על תפיסה טבעית, לפיה המראה שניצב מול הבהמות בעת ההזדווגות נחרת בדמיונן ומשפיע על צורת העובר וצבעו [רקנאטי, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי ההצלחה המוחלטת של התחבולה לא הייתה יכולה להתרחש ללא התערבות נסית והשגחה מאת ה'. יעקב ראה בחלומו את המלאך מראה לו צאן עקוד ונקוד, והצגת המקלות הייתה למעשה פעולה סמלית שנועדה להוציא את ההבטחה הנבואית מהכוח אל הפועל, בדומה לנביאים העושים מעשה פיזי כדי לקיים ולבסס את נבואתם [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
באשר לפרטי הפעולה והעצים המוזכרים:
המילה מַקַּל מנוקדת בפתח משום שהיא בצורת סמיכות, כלומר "המקל של" [רשב"ם, חזקוני, מחוקקי יהודה].
המילה לִבְנֶה אינה מתארת את צבעו של העץ, אלא זהו שמו של סוג עץ ספציפי [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].
יעקב בחר בעץ זה בעודו לַח, כלומר רטוב וטרי, משום שרק בעודו טרי ניתן לראות את הלובן הפנימי שלו בבירור, בניגוד לעצים האחרים שבשרם לבן גם כשהם יבשים [בכור שור, חזקוני].
בנוסף הוא לקח וְלוּז וְעַרְמוֹן, שהם סוגי עצים נוספים. הלוז מזוהה לרוב כשקד או אילן המניב אגוזים דקים [אבן עזרא, רש"י, רלב"ג, פענח רזא], והערמון מזוהה כעץ דולב או ערמונים [רש"י, רלב"ג, מחוקקי יהודה].
הפעולה וַיְפַצֵּל משמעותה קילוף והסרה של הקליפה החיצונית [רש"י, רד"ק, רלב"ג], אף שיש המפרשים זאת כלשון פיצול, חלוקה והסתעפות של העץ [שד"ל, חזקוני].
על ידי הקילוף יצר יעקב מַחְשֹׂף, מילה המבטאת גילוי וחשיפה. הוא הסיר את הקליפה השחורה וגילה את החלק הפנימי הלבן של העץ, וכך יצר מקלות מנומרים, מפוספסים וחשופים ששימשו מודל חזותי להריון הצאן [רש"י, רשב"ם, רד"ק, ביאור יש"ר]. בהתאם לאופן שבו קילף את המקלות, בין אם בחלקם העליון, התחתון או בנקודות מסוימות, כך כיוון את צורת הכתמים של הצאן שייוולד [רבנו בחיי, מחוקקי יהודה].