עם הולדת בנה הבכור, רחל מעניקה לו שם המקפל בתוכו הן את תחושותיה על העבר והן את תקוותיה לעתיד. הפרשנים מסבירים כי המילים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף מבטאות משמעות כפולה: רחל לא הסתפקה בשם "אסף" (כהמשך לאמירתה בפסוק הקודם "אסף אלוהים את חרפתי"), אלא הוסיפה את האות יו"ד כדי לרמוז גם לבקשתה לעתיד – יֹסֵף ה' לִי [רשב"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, הדר זקנים].
השאלה המרכזית שעולה מדברי רחל היא מדוע התפללה על בֵּן אַחֵר בלשון יחיד, ולא ביקשה בנים נוספים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרחל ניחנה ברוח נבואה וידעה שיעקב עתיד להעמיד בדיוק שנים עשר שבטים. מתוך חישוב הבנים שכבר נולדו, היא הבינה שנותר מקום לבן אחד אחרון בלבד, והתפללה שבן זה ייוולד ממנה [רש"י, תורה תמימה, רקנאטי, ביאור יש"ר, צאינה וראינה]. גישות אחרות מציעות כי זו הייתה בקשה צנועה לקבל לפחות עוד ילד אחד [רד"ק], או ניסיון להמשיך ולהשתדל להביא ילדים כפי שעשתה אחותה לאה [ספורנו].
השימוש במילה אַחֵר (במקום לומר "בן נוסף" או "עוד בן") נדרש אף הוא על ידי הפרשנים. יש המסבירים כי המילה מורה על פחיתות מסוימת; רחל הבינה שיוסף, בהיותו בכורה, יחזיק במעלת הבכורה והחשיבות העיקרית, ואילו הבן השני יהיה משני לו [הכתב והקבלה].
לצד זאת, נשמעת גם ביקורת מוסרית על תפילתה של רחל. יש שמשווים אותה לעני שמצא אוצר, ותחת להודות על הקיים, מיד מבקש אוצר נוסף מתוך קנאה באחרים. לפי קו מחשבה זה, רחל לא הודתה בפירוש לה' על הבן שנולד, אלא מיד ביקשה בן נוסף, ועל כן נענשה ומתה בלידתו של אותו בן שני [קונטרס חיבה יתירה].
ברובד הרוחני והחסידי, הבקשה לתוספת של בֵּן אַחֵר מקפלת בתוכה את ייעודו המרכזי של יוסף בעולם: לקחת את ה"אחר" – את האדם הזר, הרחוק או את המציאות הגשמית המנותקת – ולהפוך אותם ל"בן" קרוב ואהוב של ה'. השם יוסף מלמד שכאשר אדם פועל לקרב את ה"אחרים", הוא עצמו זוכה לתוספת של קדושה וקרבה לה', תוך הבנה שהאדם הוא רק כלי, וה' הוא זה שמקרב אליו חזרה את בניו [חומש קה"ת]. רעיון זה מתחבר לתפיסה הכללית לפיה ה"תוספת" שה' מעניק לאדם גדולה ומשמעותית אף יותר מהעיקר עצמו [הדר זקנים].