הסכם העבודה הנרקם בין יעקב ללבן נועד למנוע כל אפשרות של רמאות עתידית מצדו של לבן, מעסיק שכבר הוכיח את חוסר אמינותו. יעקב מציע מודל שכר חריג וברור הנסמך על חוקיות הטבע: רוב הכבשים הם לבנים, ורוב העזים הן שחורות [רמב"ן, העמק דבר, הירש]. כדי למנוע חילוקי דעות, יעקב מבקש לעצמו דווקא את המיעוט – את בעלי המראה החריג והנדיר.
המילה שֶׂה משמשת לרוב כשם כולל לצעירי הכבשים והעזים מכל מין [הכתב והקבלה, ספורנו, שפתי חכמים], אם כי יש המפרשים שהמופע הראשון של המילה בפסוק מכוון ספציפית לתיש, זכר העזים [אבן עזרא, רד"ק, הטור הארוך].
יעקב מפרט את המראות החריגים שיהוו את שכרו: נָקֹד מתאר בעל חיים המנומר בנקודות קטנות ודקות [רש"י, רד"ק, רלב"ג], ויש הסבורים כי הניקוד מרוכז באזור הקודקוד והצוואר [רשב"ם]. וְטָלוּא מתייחס לכתמים רחבים וגדולים, בדומה לבגד ישן שתפרו עליו טלאי [רש"י, רד"ק, שד"ל, הירש]. הצבע חוּם מוסבר כגוון אדמדם הנוטה לשחור [רש"י, רמב"ן, שד"ל], ויש המפרשים כי הכוונה לצאן שחור ממש, הנקרא כך משום שהצבע הכהה קולט ובולע את חום השמש [אבן עזרא, רד"ק].
כדי להוציא את ההסכם לפועל, יעקב דורש: הָסֵר מִשָּׁם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב מבקש מלבן להוציא מהעדר את כל בעלי המראה החריג הקיימים כעת, ולקחת אותם לעצמו. ההכרזה וְהָיָה שְׂכָרִי מתייחסת אך ורק לוולדות שייוולדו מכאן ולהבא [רש"י, רשב"ם, רד"ק, בכור שור]. מנגד, ישנה דעת מיעוט הסבורה כי יעקב הוא זה שיעבור בעדר ויסיר את החריגים, והם יהוו את שכרו המיידי על עבודתו בעבר [מלבי"ם, פענח רזא].
להפרדת העדרים והרחקת החריגים היו שתי מטרות עיקריות: ראשית, למנוע מלבן לחשוד או לטעון בעתיד שיעקב גנב צאן מנומר מהעדר המקורי וטען שנולדו לו [רש"י, שד"ל, ביאור יש"ר]. שנית, למנוע את הזדווגותם הטבעית של בעלי הכתמים אלו עם אלו. כך, כאשר ייוולדו צאצאים מנומרים מתוך עדר חלק לחלוטין, יהיה ברור לכל שמדובר בברכת ה׳ ובהתערבות אלוהית, ולא בתוצאה של רבייה טבעית [רש"י, מזרחי, גור אריה].
אולם, כאן מתגלה מורכבות העסקה ורמאותו של לבן. כוונת יעקב הייתה להסיר רק את הצאן הקטנים, כדי שהגדולים יוכלו להמשיך להעמיד צאצאים, אך לבן סילק מיד גם את התישים והזכרים הבוגרים, במטרה להקטין לאפס את הסיכוי שייוולדו ליעקב צאצאים חריגים [ספורנו, הכתב והקבלה, חזקוני]. יתרה מזאת, לבן מיהר לקחת לעצמו גם את הצאן העקודים (בעלי פסים ברגליהם), אף שיעקב לא הזכיר אותם במפורש בתנאי [אור החיים].
התנהלות זו של לבן, שרוקן את העדר מכל פוטנציאל טבעי להעמיד את שכר יעקב, היא שנותנת הצדקה מוסרית ומשפטית למעשהו המאוחר של יעקב – הצגת המקלות המפוצלים בשקתות המים. מול מעסיק רמאי ששינה את התנאים והפר את ההסכם כדי לנשל את פועלו, יעקב פעל בחוכמה ובתחבולה מותרת כדי להציל את שכרו כדין, בבחינת "עם עיקש תתפתל" [אור החיים, ריב"א, פרדס יוסף].