רגע טעון וכואב נחשף במפגש בין יעקב לרחל אשתו האהובה והעקרה. מתוך ייאוש עמוק, רחל דורשת מיעקב בנים, והוא משיב לה בתגובה חריפה המציבה גבולות ברורים בין יכולת אנושית להשגחה אלוהית. תגובתו של יעקב מעוררת שאלות רבות בקרב המפרשים: מדוע כעס על אשתו הכאובה, ומדוע לא התפלל בעדה כפי שעשו אבותיו?
הביטוי וַיִּחַר אַף מעיד על כעסו של יעקב. רוב הפרשנים מסכימים כי יעקב לא כעס על עצם הרצון של רחל בילדים או על כאבה, אלא על סגנונה התובעני והמתפנק. רחל אמרה "הבה לי בנים", ובכך ייחסה ליעקב כוח אלוהי, כאילו הדבר נתון בידיו והוא יכול לשנות את הטבע בעצמו, במקום לבקש ממנו להתפלל עבורה [ספורנו, רד"ק, שטיינזלץ, נתינה לגר]. ייתכן אף שיעקב פירש בטעות את דבריה כאילו היא דורשת ממנו פעולה פיזית שאינה באפשרותו [בכור שור]. פרשנים אחרים מוסיפים כי יעקב כעס על כך שרחל ניסתה להפעיל עליו מניפולציה רגשית כשהפחידה אותו שתמות מרוב צער אם לא יתפלל עליה עד שתיענה. דיבור כזה הוא מסוכן, שכן דבריהם של צדיקים עושים רושם ועלולים להתגשם כקללה [אור החיים, רמב"ן, צאינה וראינה]. בנוסף, רחל דרשה הבטחה ודאית לתוצאות, ויעקב כעס משום שאפילו תפילתם של צדיקים אינה מובטחת להישמע ולהיענות בכל עת [רמב"ן, ביאור יש"ר].
בתגובתו הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, יעקב מבהיר את מעמדו אל מול הבורא. הוא מסביר לה שמפתח הלידה לא נמסר בידי שליח אנושי, אלא נמצא אך ורק בידי ה' [רבנו בחיי]. מעבר לכך, האמהות היו עקרות בטבען והיו חסרות את היכולת הפיזית הבסיסית ללדת. כדי לפקוד אותן היה צורך בנס של בריאה חדשה מעל לדרך הטבע, ונס כזה יכול להיעשות רק על ידי ה' ולא על ידי בשר ודם [משכיל לדוד, דברי דוד, הכתב והקבלה]. יש הסבורים כי יעקב ביטא כאן ענווה, באומרו שאינו נמצא בדרגה הרוחנית של אבותיו כדי לשדד את מערכות השמים [תולדות יצחק], או שפשוט הבהיר לה שהכתובת לתרעומות שלה היא ה' ולא הוא [מלבי"ם, רש"ר הירש].
רחל ציפתה שיעקב יתפלל עליה כפי שעשה יצחק אביו עבור רבקה. על כך עונה לה יעקב: אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ. כלומר, ה' מנע את פרי הבטן ממך, ולא ממני. בניגוד ליצחק, שבעת תפילתו היה חשוך ילדים בעצמו והתפלל גם כדי לקיים את מצוות פריה ורבייה, ליעקב כבר היו בנים מלאה. לכן, הוא לא יכול היה להתפלל מאותו מקום של חוסר מוחלט כפי שעשה אביו, ואין בכוחו לבקש נס עצום רק לשם הנאתה, ללא זכותה האישית [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, פרדס יוסף, יריעות שלמה]. בנוסף, יעקב ידע מראש שייעודו להקים את השבטים יתממש דרך מספר נשים, בעוד שיצחק ידע שכל זרעו אמור לצאת רק מרבקה [גור אריה]. יעקב למעשה אומר לרחל: אל תחשבי שאיני מעריך את בני לאה; המניעה היא אישית שלך מאת ה' [העמק דבר].
למרות התגובה הקשה, הפרשנים מציעים כי יעקב פעל מתוך כוונה חינוכית ורוחנית עמוקה. ייתכן שיעקב אכן התפלל עליה ברציפות, אך תפילתו טרם נענתה [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. כשתפילתו לא התקבלה, הוא הבין שאולי ישנו מסך המבדיל וחוצץ בפני התפילה בגלל חטא כלשהו. תשובתו החריפה נועדה לעורר אותה לפשפש במעשיה, ואכן רחל הבינה שמידת הקנאה באחותה היא שחסמה את ישועתה, ובעקבות כך מסרה את שפחתה ליעקב כדי לתקן זאת [כלי יקר, רבנו בחיי]. מעל לכל, יעקב רצה להעביר את האחריות אליה. ברגע שהטיח בה שרק ממנה נמנע פרי הבטן, הוא הכלים אותה וגרם לה להפסיק להישען על זכויותיו ועל תפילותיו. כך הוא דחף אותה להתחיל להתפלל בעצמה מתוך כאב אישי ועמוק, שכן תפילתה של מי שצריכה לדבר וזקוקה לישועה יותר מכל, היא זו שבוקעת רקיעים וסוללת את הדרך לפקידתה [רמב"ן, ברכת אשר על התורה].