קרה לכם פעם שכל כך רציתם משהו, עד שדרשתם אותו ממישהו אחר, למרות שזה בכלל לא היה בידיים שלו להעניק לכם אותו? זה פחות או יותר מה שקרה לרחל אימנו. רחל הייתה מאוד עצובה וכאובה כי לא היו לה ילדים, ומתוך הייאוש הגדול שלה היא באה ליעקב ודרשה ממנו שייתן לה בנים.
התגובה של יעקב יכולה להיראות קצת מפתיעה בהתחלה. התורה מספרת שוַיִּחַר אַף יעקב, כלומר שהוא כעס. אבל למה שיעקב יכעס על אשתו כשהיא כל כך עצובה? יעקב ממש לא כעס על העצב שלה או על עצם הרצון שלה בילדים, אלא על הדרך שבה היא דרשה זאת ממנו. היא דיברה אליו כאילו יש לו כוח לשנות את הטבע בעצמו. לכן יעקב עונה לה ושואל הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, כלומר, האם אני נמצא במקום ה'? יעקב מסביר לה בצורה ברורה שהכוח לתת חיים נמצא אך ורק בידיים של ה', ולא בידיים של אף אדם.
רחל אולי ציפתה שיעקב יתפלל עליה בדיוק כמו שיצחק אבא שלו התפלל על רבקה. על כך יעקב מוסיף ואומר אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ. הוא מסביר לה שהמצב שלהם שונה מהמצב של הוריו. כשיצחק התפלל לא היו לו ילדים בכלל, אבל ליעקב כבר היו ילדים מלאה, ולכן הוא לא יכול להתפלל מאותו מקום של חוסר מוחלט.
מעבר לכך, מאחורי התשובה של יעקב מסתתרת כוונה עמוקה ואוהבת. יעקב רצה לעזור לרחל להפסיק להישען רק על התפילות שלו. הוא רצה לעודד אותה לפנות לה' בעצמה מתוך הלב והכאב האישי שלה, כי כשאדם שזקוק לעזרה מתפלל בעצמו, התפילה שלו היא הכי חזקה שיש והיא פותחת את כל השערים בשמיים.