עקרותה של רחל אל מול פוריותה השופעת של אחותה מביאה אותה לנקודת שבר עמוקה, המציפה כאב אישי, תחושת חידלון וזעקה להמשכיות.
כאשר הכתוב מדגיש כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, הפרשנים מצביעים על משמעויות שונות. יש המסבירים כי רחל הבינה שיעקב הוכיח את פוריותו עם לאה, ולכן תלתה את סיבת העקרות בעצמה בלבד [אור החיים]. אחרים רואים בכך ביטוי לתחושת הכישלון שלה בתפקידה כעיקר הבית ואשתו המרכזית [העמק דבר]. קיימת גם תפיסה שלפיה רחל חשבה שדווקא אהבתו היתרה של יעקב אליה היא שמונעת את ההיריון בדרך הטבע, או שהקב"ה פקד את לאה רק משום שהייתה שנואה [מלבי"ם]. מנגד, יש שפירשו כי רחל חשה אשמה, וסברה שהיא נענשת על כך שציערה את יעקב כאשר עזרה לאחותה ומסרה לה את סימני הכלולות [חומת אנך, אלשיך].
תחושות אלו הובילו לכך שוַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ. מדוע התעוררה הקנאה דווקא כעת? יש הסבורים שהדבר קרה רק לאחר שלאה ילדה את בנה הרביעי, שכן רחל הניחה שכל אחת מארבע הנשים תלד שלושה בנים מתוך שנים עשר השבטים, וכעת ראתה שלאה נוטלת יותר מחלקה הראוי [חזקוני, צאינה וראינה, משכיל לדוד]. הסבר נוסף הוא שרחל לא קנאה כל עוד לאה התלוננה על סבלה, אלא התעוררה רק כאשר לאה הביעה שמחה שלמה ואמרה "הפעם אודה את ה'" [קונטרס חיבה יתירה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרחל, בהיותה צדקת, לא חטאה בקנאה שלילית וקטנונית. קנאתה הייתה קנאת סופרים חיובית במעשיה הטובים של לאה. רחל הניחה שאחותה, הדומה לה בטבעה, זכתה לבנים בזכות צדקותה היתרה, וביקשה להידמות לה מבלי לנטור לה טינה [רש"י, מזרחי, גור אריה, ברטנורא, ביאור יש"ר, חומש קה"ת].
מתוך מצוקתה, רחל פונה לבעלה בתביעה: הָבָה לִּי בָנִים. רוב מוחלט של הפרשנים מסכימים כי רחל לא ביקשה מיעקב שיתן לה בנים בכוחו שלו, אלא דרשה ממנו להתפלל עליה כפי שעשה יצחק אביו עבור רבקה אמו [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה, ביאור יש"ר]. רחל חששה שיעקב אינו מתפלל מספיק משום שכבר יש לו בנים מלאה, ולכן אינו חש בחסרון [רש"ר הירש]. פרשנים אחרים מציעים שרחל דרשה מיעקב שישתמש בחכמתו כדי למצוא עבורה עצה טבעית [הכתב והקבלה], או שזו הייתה רמיזה עמוקה לכך שייקח את שפחתה לאישה [שד"ל]. גישה תקיפה יותר מציגה דרישה שיעקב יתענה, ילבש שק ויזעק בתפילה עד שייענה, תוך שהיא סומכת על אהבתו אליה. לפי קו מחשבה זה, דבריה נחשבו לדיבור שלא כהוגן אשר עורר את כעסו של יעקב [רמב"ן, הטור הארוך].
את זעקתה וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי מסבירים הפרשנים בשני אפיקים מרכזיים. מבחינה דקדוקית, המילה מֵתָה מנוקדת במלרע, ולכן אינה מציינת פעולה עתידית של התאבדות או רצון למות, אלא מתארת מצב הווה או מתפקדת כשם תואר [רשב"ם, מזרחי, הכתב והקבלה]. מכאן צמחה התפיסה המרכזית כי מי שאין לו בנים נחשב כמת בחייו. החיים נמשלים למעיין נובע, ומי שאין לו המשכיות ודור שיזכיר את שמו לאחר מותו משול לעץ יבש שפתיל חייו נגדע [רש"י, ספורנו, גור אריה, תורה תמימה, העמק דבר]. באפיק מקביל, יש המפרשים את הדברים כפשוטם: רחל מזהירה כי אם לא תזכה לבנים, היא פשוט תמות מרוב צער ועוגמת נפש [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].