לידת בנה החמישי של לאה נתפסת בעיניה לא כעוד אירוע טבעי, אלא כהתערבות והשגחה ישירה מאת ה' שנועדה לגמול לה על מעשיה ומאמציה בתוך התא המשפחתי המורכב. כאשר היא קוראת לבנה בשמו, היא מצהירה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי – כלומר, יש שכר ותמורה לפעולתי [רד"ק, The Torah].
הפרשנים מבררים מדוע נתינת השפחה נחשבת למעשה המזכה בשכר כה מובהק. בניגוד לרחל שמסרה את שפחתה מתוך אילוץ משום שהייתה עקרה, לאה עשתה זאת לאחר שכבר היו לה בנים רבים. לכן, מסירת זלפה ליעקב נחשבת למעשה של גמילות חסד טהורה [ריב"א, חזקוני]. מעשה זה גם חושף את מניעיה העמוקים של לאה: האמהות ידעו בנבואה שעתידים לקום שנים עשר שבטים, ולאה מסרה את שפחתה מתוך שאיפה להרבות את חלקה בהעמדת השבטים לשם שמים, ולא מתוך תאווה [ברכת אשר, חתם סופר]. ה' ראה את השתדלותה, וסיבב בהשגחה פרטית את מציאת הדודאים על ידי ראובן. אירוע זה הוביל את רחל לבקש את הדודאים בתמורה ללילה עם יעקב, וכך זכתה לאה להרות שוב כגמול על מעשיה [ביאור יש"ר].
הרקע הכפול ללידה זו בא לידי ביטוי בשם יִשָּׂשכָר, הנכתב באופן ייחודי עם שתי אותיות שי"ן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששתי האותיות מסמלות שני שְׂכָרִים שונים: האחד הוא השכר על נתינת השפחה ליעקב, והשני הוא שכר הדודאים, עליהם אמרה לאה ליעקב "שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ".
מבחינה דקדוקית, אף על פי שהמילה נכתבת עם שתי אותיות שי"ן, רק הראשונה נקראת והשנייה נחה [מנחת שי]. הפרשנים מציעים מספר הסברים רעיוניים להשתקתה של האות השנייה. גישה אחת מסבירה כי לאה אכן חשבה לקרוא לו על שם ששכרה את יעקב בדודאים, אך תיקנה את לשונה והבליטה את המעשה המכובד יותר של נתינת השפחה [שד"ל, שטיינזלץ]. לפיכך, השי"ן המסמלת את "שכר שכרתיך" אינה נהגית, משום שיש פחיתות כבוד וגנאי באמירה המפורשת ששכרה את אישה לשכב עמה [רשב"ם, ריב"א, הדר זקנים, דעת זקנים, חתם סופר], או כדי שלא לפגוע בכבודה של אחותה רחל [הטור הארוך].
מנגד, פרשנים אחרים מציעים הסבר שונה, ולפיו האות שי"ן השנייה אינה נקראת משום שיששכר העביר אותה מאוחר יותר לבנו. במקור נקרא הבן "יוב", אך מאחר שזה לא היה שם ראוי והגון – בין היתר משום שמאוחר יותר נקרא כך שם של אליל – העניק לו יששכר אות משמו, ושם הבן שונה ל"ישוב" [ריב"א, הדר זקנים, דעת זקנים, ברכת אשר].