לאחר שביססה את מעמדה במשפחה וילדה ארבעה בנים, לאה חווה עצירה בילודה. במקום להסתפק בכך, היא נוקטת צעד חריג ומכניסה אישה נוספת לחיי בעלה.
המילים עָמְדָה מִלֶּדֶת מציינות את העובדה שלאה הפסיקה ללדת, אירוע שהתרחש לאחר לידת בנה יהודה [ביאור שטיינזלץ]. באשר לתיאור של זלפה כשִׁפְחָתָהּ, מוסבר כי למעשה היא הייתה בתו של לבן, אך מנהג המקום היה לכנות בנות שנולדו מפילגש בתואר "שפחות" [דעת זקנים]. כמו כן, נישואיו של יעקב הותרו משום שבאותה תקופה, לפני מתן תורה, ייחוס הילדים נקבע על פי האם, ולכן בנות מנשים שונות לא נחשבו לאחיות מבחינה הלכתית שמנעה את נישואיהן לאותו אדם [פענח רזא].
הפרשנים תמהים על עצם המעשה: הרי אין זה מדרכן של נשים להכניס נשים נוספות לבעליהן, קל וחומר כאשר לאה כלל לא הייתה עקרה וכבר זכתה לבנים [רמב"ן, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלאה פעלה מתוך רוח נבואה. האמהות ידעו כי יעקב עתיד להעמיד שנים עשר שבטים, ולאה שאפה להבטיח שרוב הבנים ייוולדו ממנה או משפחתה הנמצאת תחת רשותה, כדי שאחותה רחל לא תגבר עליה במספר הילדים [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].
לצד זאת, מובא מניע לאומי ורחב יותר הקשור לייעוד המשפחה. האבות ידעו שארץ כנען מובטחת לזרעם, ומאחר שאברהם ויצחק לא זכו לילדים רבים, יעקב ונשיו שאפו להרבות את זרעם כדי שיוכלו לנחול את הארץ בעתיד כשישובו אליה בדור הרביעי. לאה, שהבינה את הצורך העמוק בריבוי בנים, מיהרה לתת ליעקב את שפחתה כדי למנוע מצב שבו ייאלץ לשאת אישה נוכרית לשם כך [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, רד"ק].
מנגד, גישה שונה לחלוטין מציעה מניע אישי ומוסרי בין לאה לשפחתה. לפי פירוש זה, לאה הבחינה שזלפה מקנאת בבלהה, שפחתה של רחל, שכבר ניתנה ליעקב. לאה הרגישה שהיא חוטאת כלפי שפחתה בכך שהיא מונעת ממנה מעמד דומה, ולכן החליטה לתת אותה ליעקב לאישה כדי לתקן את חוסר השוויון [העמק דבר].