לאחר שקבע את תנאי משכורתו, יעקב מפעיל טכניקות מתוחכמות של רעייה והכוונה חזותית כדי להרבות את הצאן השייך לו, תוך התנהלות זהירה מול חמיו. הפעולה הראשונה המוזכרת בפסוק היא וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב. הפרשנים נחלקו בשאלה מה בדיוק הופרד בשלב זה. גישה אחת מסבירה שיעקב הבדיל את הטלאים הקטנים שכבר נולדו מנומרים (עקודים, נקודים וטלואים), והוציא אותם מתוך עדר הצאן הלבן והרגיל [רש"י, רשב"ם, שד"ל, בכור שור]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת שההפרדה הייתה בין המינים השונים – יעקב הפריד לחלוטין את הכבשים מן העיזים [רמב"ן, רד"ק, מלבי"ם, העמק דבר]. הסיבה להפרדה זו נובעת מכך שהטכניקה של הנחת המקלות המפוצלים בשקתות המים הועילה כדי להשפיע על העיזים בלבד, אך לא פעלה על הכבשים הלבנות [רד"ק, העמק דבר]. לחלופין, טבעם הכבד והאיטי של הכבשים דרש גירוי חזותי רב ומשמעותי יותר מאשר זה של העיזים הקלות, ולכן נדרש עבורם טיפול נפרד [רמב"ן].
כדי להשפיע על תהליך ההתעברות של הצאן, נקט יעקב בפעולה נוספת: וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם. יעקב הציב את החיות בעלות המראה הייחודי בראש העדר, כך שהצאן שהלכו מאחור צפו בהן בהתמדה. ההסתכלות הממושכת הטביעה רושם עז בדמיונן של הרחלות בשעת ההזדווגות, וגרמה להן ללדת צאצאים בעלי מראה דומה לשל החיות שעמדו מולן [רש"י, רשב"ם, שד"ל]. הבחירה להעמיד מולן דווקא צאן עָקֹד (צאן שיש בו פסים או עקידות) נבעה אולי מכך שמין זה מעורר את הצאן יותר ממינים אחרים [אור החיים]. על אף ההשתדלות הטבעית והתחבולות שהפעיל יעקב, ההצלחה הכבירה שבה נולדו הצאצאים בדיוק לפי תנאי המשכורת לא הייתה מתאפשרת ללא התערבות והשגחה פרטית נסתרת מאת ה', שסייעה לפעולתו האנושית [העמק דבר].
את הצירוף בְּצֹאן לָבָן מפרשים רוב הפרשנים כתיאור שייכות, כלומר צאנו של לבן הארמי [בכור שור]. אולם, יש מי שמציע שהכוונה היא לתיאור צבע, כלומר יעקב העמיד את הצאן המנומר והחום מול הצאן שמראהו לבן וחלק, כדי שיתפעל ממנו [הכתב והקבלה].
בסופו של התהליך, וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן. המילה עַל בפסוק זה משמעותה "עם", כלומר יעקב לא עירב את עדריו שלו עם עדריו של לבן [רד"ק, מנחת שי, חזקוני]. יש מן הפרשנים המציינים שפעולה זו של הקמת עדרים נפרדים התרחשה למעשה מוקדם יותר מבחינה כרונולוגית, והפסוק מתאר אותה כאן כסיכום [אבן עזרא, מזרחי]. ההקפדה של יעקב על הפרדת העדרים נבעה משני מניעים מרכזיים: מבחינה מעשית, הוא רצה למנוע הזדווגות בין הצאן העקוד שלו לבין הצאן הלבן, שכן תערובת כזו הייתה מולידה ולדות לבנים שהיו עוברים אוטומטית לבעלותו של לבן [אור החיים, שד"ל]. מבחינה דיפלומטית, יעקב ידע שעינו של לבן צרה בו, ובכל פעם שראה את הצלחתו הוא התמלא בקנאה ורצה לריב עמו [רד"ק]. על ידי הרחקת העדרים, יעקב מנע מלבן פתחון פה לטעון שיעקב שתל בכוונה את הצאן המנומר בתוך עדריו כדי להשפיע על הילודה במרמה [חזקוני, מחוקקי יהודה].