בראשית, פרק ל׳, פסוק מ׳

תארו לעצמכם שאתם רועי צאן וצריכים לדאוג שהכבשים שלכם ייוולדו בצבעים מאוד מסוימים, איך הייתם פועלים? יעקב הפעיל חוכמה רבה כדי להגדיל את העדר שלו. קודם כל, וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב, הוא לקח את הטלאים הקטנים שכבר נולדו עם כתמים ונקודות, והוציא אותם מתוך העדר הלבן והרגיל. אחר כך, הוא עשה פעולה מעניינת: וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם. יעקב העמיד את הכבשים המיוחדות, אלו שיש להן פסים או צבע חום, ממש בראש העדר. ככה, שאר הכבשים הסתכלו עליהן כל הזמן, והמראה הזה השפיע עליהן ללדת צאצאים בדיוק באותם צבעים. כמובן שכל החוכמה הזו לא הייתה מצליחה בלי עזרה והשגחה מיוחדת מאת ה'. יעקב שמר על זהירות רבה מול חמיו, לבן. הוא דאג שכל זה יקרה רק בעדר שלו, ולא בְּצֹאן לָבָן, כלומר בכבשים ששייכות ללבן. בסוף התהליך, וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן. המילה עַל כאן פירושה "עם". יעקב שמר את העדרים שלו לבד ולא עירב אותם עם העדרים של לבן. הוא עשה זאת משתי סיבות: קודם כל, כדי שהכבשים המנומרות שלו לא יתערבבו עם אלו של לבן וייוולדו כבשים לבנות שיהיו שייכות ללבן. ושנית, יעקב ידע שלבן מקנא בו מאוד על ההצלחה שלו. כשהוא הרחיק את העדרים, הוא מנע מלבן לחשוב או לטעון שיעקב מרמה אותו בכוונה.