יצא לכם פעם לטייל בשדה, לקטוף פרחי בר יפים ולהביא אותם במתנה לאמא? זה בדיוק מה שעשה ראובן כשהיה ילד קטן. זה קרה בתקופה של ימי קציר חטים, הזמן שבו החקלאים אוספים את התבואה מהשדות. למרות שהיו בשטח המון שיבולים של אנשים אחרים, ראובן היה ילד כל כך טוב וישר, שהוא נזהר לא לקחת שום דבר ששייך לאחרים. הוא קטף רק צמחי בר שאין להם בעלים.
במהלך הטיול שלו הוא מצא צמחים מיוחדים שנקראים דודאים. אלו היו צמחים עם ריח נפלא, שהרבה אנשים באותם ימים האמינו שהם יכולים לעזור לנשים ללדת תינוקות. ראובן, שהיה ילד חכם ורגיש, חשב מיד על אמא שלו, לאה, שרצתה עוד ילדים. לכן, וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לאה אִמּוֹ. הוא רצה לשמח אותה, וזה מראה כמה הוא היה מיוחד, כי הוא לא חשב רק על עצמו, אלא רצה שיהיו לו עוד אחים.
כשדודתו רחל ראתה את הצמחים, היא פנתה לאחותה לאה וביקשה: תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. רחל, שעדיין לא היו לה ילדים משלה, קיוותה שהצמחים יעזרו גם לה, או שאולי פשוט רצתה ליהנות מהריח הטוב שלהם. היא דיברה בנימוס וביקשה רק חלק קטן מהצמחים, ממש כמו אחיות שמדברות ומשתפות דברים ביניהן. בסופו של דבר, אנחנו לומדים מהסיפור הזה משהו חשוב: מה שבאמת עזר לאימהות ללדת ילדים לא היה סגולה של צמח כזה או אחר, אלא התפילה הכנה והאמיתית שלהן אל ה'.