מסירתה של בלהה ליעקב משנה באופן מהותי את מעמדה האישי והמשפטי בתוך המשפחה. כאשר רחל נותנת אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה, היא למעשה משחררת אותה מעבדותה. הפרשנים מסבירים כי שפחה הניתנת לנישואין יוצאת לחירות באופן אוטומטי, כדי שלא להכשיל את הבעל באיסור [הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות שחרור זה, בלהה הפכה לאישה חוקית לכל דבר, שיש לה כתובה וקידושין, והיא יועדה באופן רשמי למשכבו של יעקב [רד"ק, חזקוני].
אמנם במקומות אחרים מוזכר לעיתים המונח פילגש, אך הדבר נאמר רק ביחס למעמדן של הגבירות רחל ולאה, או בהקשרים מאוחרים יותר. במהותם, השבטים שנולדו לשפחות לא נחשבו לבני פילגשים [חזקוני], ולשינוי המעמד של בלהה היו השלכות ישירות על מעמדם החוקי של בניה [ביאור שטיינזלץ].
בסוף הפסוק נאמר וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. אזכור שמו של יעקב נראה לכאורה מיותר, אך הוא נועד להדגיש שיעקב חפץ בנישואין אלו והודה בהם. הכתוב מציין זאת כדי ללמד שהבנים שייולדו לא ייקראו על שם אימם השפחה, אלא ייחשבו כבניו המלאים של יעקב ויתייחסו אחריו ככל שאר השבטים [ברכת אשר על התורה].