תחשבו על רגע שבו עשיתם משהו טוב למען מישהו אחר, לא בגלל שהייתם חייבים, אלא פשוט מתוך רצון לעזור. זה בדיוק מה שקרה ללאה. למרות שכבר היו לה בנים, היא רצתה לעזור להקים את המשפחה הגדולה של שנים עשר השבטים. לכן, מתוך טוב לב אמיתי, היא נתנה את השפחה שלה זלפה ליעקב כדי שיוולדו לו עוד ילדים.
ה' ראה את הכוונה הטהורה שלה ורצה להעניק לה שכר. הוא דאג שראובן, הבן שלה, ימצא בשדה צמחים מיוחדים שנקראים דודאים. רחל רצתה את הדודאים, ובתמורה לכך שלאה נתנה לה אותם, היא זכתה ללדת בן נוסף. כשהתינוק נולד, לאה אמרה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי. היא הרגישה שהתינוק הזה הוא מתנה ישירה מה' על כך שנתנה את השפחה שלה ליעקב.
היא קראה לבן החדש יִשָּׂשכָר. אם תסתכלו בתורה, תראו שהשם הזה נכתב בצורה מיוחדת עם פעמיים האות שין. האותיות האלו מסמלות שני שכרִים שלאה קיבלה: שכר אחד על נתינת השפחה, ושכר שני על הדודאים. אבל כשקוראים את השם בקול, הוגים רק את האות שין הראשונה, והשנייה שותקת. הסיבה לכך היא שלאה הבינה שנתינת השפחה היא מעשה מאוד מכובד שעליו כדאי לדבר, אבל ההסכם על הדודאים הוא עניין שפחות מכובד להזכיר בקול. לכן, השין השנייה נשארת בשקט, כדי להבליט את המעשה הטוב והיפה ביותר.