בשעת דחק קשה, נאלץ המלך חזקיהו לנקוט צעד קיצוני וכואב כדי להציל את ממלכתו. למרות צדקותו ואמונתו הגדולה בה', הוא מוצא את עצמו מפרק את פאר המקדש כדי להעלות מס כבד למלך אשור. מטרתו המרכזית במהלך זה הייתה מעשית: לסלק את האיום באמצעות ממון, כדי להבטיח שהעם יחיה בשקט ושלווה, וכך למנוע ביטול של לימוד תורה ועבודת המקדש [חומת אנך].
הפרשנים מסכימים כי הפעולה המתוארת במילה קִצַּץ אינה כריתה או שבירה של עצי הדלתות עצמם, אלא קילוף וגירוד של ציפוי הזהב שעטף אותם. חזקיהו הסיר את הזהב מעל דַּלְתוֹת הֵיכַל ה', וכן מעל הָאֹמְנוֹת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"האומנות" הן מפתני הבית והמשקופים, העליונים והתחתונים, של שערי המקדש. דעה נוספת מציעה שאלו היו עמודים שניצבו שם והיו מצופים בזהב [רלב"ג].
הפסוק מדגיש שחזקיהו קילף את הזהב אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בעצמו. הפרשנים מסבירים כי ציפוי הזהב המקורי, שעשה שלמה המלך בעת בניית המקדש, הוסר או הושחת עם השנים. חזקיהו הוא זה שחידש את ציפוי הזהב כדי לפאר את בית ה', אך למרבה הטרגדיה, כעת משנזקק בדחיפות לכסף כדי לשלם לאשור, נאלץ לקלף במו ידיו את אותו זהב ממש שהקדיש [מצודת דוד, רד"ק].
צעד זה של פגיעה ברכוש המקדש עורר מחלוקת עזה. חכמי דורו של חזקיהו לא הסכימו עמו ולא אישרו את המעשה. למרות הכלל ההלכתי לפיו יש ללכת אחר הרוב, חזקיהו בחר לפעול בניגוד לדעת רוב החכמים. הוא נשען על קבוצת חכמים קטנה שהסכימה עם סברתו, מתוך תפיסה שכאשר המיעוט מחודד וחכם יותר מן הרוב, אין חובה ללכת אחר הרוב, והוא פעל לפי שיקול דעתו כדי להציל את העם [חומת אנך].