עליית האימפריה האשורית יצרה נקודת מפנה דרמטית שבה גורלן של שתי ממלכות אחיות עמד למבחן. הכתוב פותח בסנכרון זמנים בין הממלכות ומציין כי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ ביהודה, שהייתה במקביל הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בישראל, מלך אשור עלה על שומרון וַיָּצַר עליה, כלומר הטיל עליה מצור.
הפרשנים עומדים על כך שסיפור חורבן שומרון וגלות ישראל כבר תואר בהרחבה בפרקים הקודמים, ועולה השאלה מדוע הכתוב חוזר עליו שוב דווקא כאן, רגע לפני תיאור מסעו של סנכריב מלך אשור על ירושלים.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהחזרה נועדה ליצור הקבלה והנגדה בין שתי הממלכות. מטרת הכתוב היא להדגיש כי נפילת ממלכת ישראל לא נבעה מעוצמתו הצבאית הבלתי מנוצחת של אשור, אלא אך ורק מכך שעם ישראל לא שמע בקול ה׳. ההוכחה הניצחת לכך היא שכאשר אותו צבא אשורי עלה לאחר מכן להחריב את ירושלים בימי חזקיהו, שעשה הישר בעיני ה׳, העיר ניצלה בנס והצבא האשורי ניגף לחלוטין. הנגדה זו ממחישה כיצד זכותו של מלך צדיק מגינה על עירו ועל עמו, לעומת מלך חוטא שהמיט חורבן וגלות.
מעבר להנגדה התיאולוגית, הזיכרון הטרי של נפילת שומרון מספק רקע פסיכולוגי והיסטורי חיוני להבנת פעולותיו של חזקיהו בהמשך [אברבנאל]. כאשר סנכריב איים על יהודה, חזקיהו בחר תחילה להיכנע, לשלם מס כבד של כסף וזהב ואף לקצץ את דלתות המקדש, במקום לצאת מיד למלחמה. הכתוב מקדים ומזכיר את חורבן שומרון כדי להסביר את החשש הכבד של חזקיהו: שומרון הייתה עיר מלוכה מבוצרת וחזקה שעמדה במצור ממושך של שלוש שנים לפני שקרסה. חזקיהו ידע היטב כי גם בעמו ישנם חוטאים רבים, ואף קבוצות שמאסו בהנהגתו השקטה ומוטת-התורה וחיפשו מנהיגות כוחנית יותר. מתוך פחד עמוק שירושלים תחלוק גורל זהה לשומרון, הוא הרגיש חובה תחילה לנסות ולפייס את מלך אשור ולספוג כל עונש שיוטל עליו, בטרם יתרחש חורבן מוחלט.