בדברי התעמולה של רבשקה, הוא מונה שורה של עמים וממלכות שנכבשו על ידי אשור, במטרה להוכיח כי שום אל אינו מסוגל לעמוד בפני הצבא האשורי.
לגבי המילים הֵנַע וְעִוָּה, חלוקים הפרשנים במשמעותן. גישה אחת סבורה כי אלו הם שמות של מדינות נוספות או שמות של אלילים ספציפיים [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת מילים אלו כפעלים המתארים את הפורענות שהביא מלך אשור על אותם עמים: הֵנַע מלשון תנועה וטלטול, כלומר הניע אותם ממקומם, וְעִוָּה מלשון עיוות ועיקום, כלומר החריב את ארצם והגלה אותם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, וכן דעת תרגום יונתן המובאת ברד"ק].
סופו של המשפט, כִּי־הִצִּילוּ אֶת־שֹׁמְר֖וֹן מִיָּדִֽי, מנוסח בצורה מקוצרת ובתמיהה [רלב"ג, רד"ק]. כוונת הדברים היא לשאול האם אלוהי המדינות הללו הצילו אותן, והאם אלוהי שומרון הצילו את שומרון מידי אשור. באשר לזהותם של אותם אלוהי שומרון שכשלו בהגנת עירם, יש המפרשים שאנשי שומרון עבדו לאלוהי ארם השכנים [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ויש המזהים אותם עם עגלי הזהב שהוצבו שם [רד"ק].
שיא נאומו של רבשקה טמון בהשוואה שהוא עושה בין אלילי העמים לבין ה'. הוא מקשה בתמיהה האם ה' הציל את שומרון, ומכאן מסיק כי אין בכוחו להציל גם את ירושלים [רד"ק]. השוואה זו של ה' לאלילים חסרי תועלת היא חירוף וגידוף כה חמורים, עד שהם אלו שגרמו לשומעים ולמלך חזקיהו לקרוע את בגדיהם לאות צער, ולפנות לבית ה' כדי להתפלל עליהם רחמים [רלב"ג].