דבריו של מלך אשור נועדו לשכנע את יושבי ירושלים להיכנע ולזנוח את נאמנותם לחזקיהו, תוך הבטחה להקלה מיידית מתלאות המצור.
הקריאה עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כהצעה לכינון הסכם שלום, פיוס ופשרה. עם זאת, קיימות דקויות שונות בהבנת המילה בְרָכָה בהקשר זה. יש המפרשים זאת כשאילת שלום [רש"י], בעוד אחרים רואים בכך דרישה להגשת מנחה ותשורת שלום ממשית מצד הנכנעים [מצודת ציון, מצודת דוד]. גישה נוספת מסבירה שהברכה היא התוצאה של ההסכם: אם יבחרו להשלים ולצאת אל מלך אשור, יזכו בברכה של חזרה לעבודת האדמה ואכילת פריה [רלב"ג].
ההבטחה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ... וּשְׁתוּ מציעה שחרור מהכליאה בתוך חומות העיר. מלך אשור מבטיח כי בעקבות הכניעה, התושבים לא יסבלו עוד מחרפת רעב וצמא [ביאור שטיינזלץ], אלא יוכלו לצאת בחופשיות כדי ללקוט פירות ולשאוב מים [מצודת דוד]. הביטוי אִישׁ מֵי בֹרוֹ מתייחס לבורות המים הממוקמים מחוץ לעיר, בתוך הגינות החקלאיות [רד"ק].
מבחינה לשונית, השימוש במילה מֵי בצירוף מֵי בֹרוֹ מעורר קושי. על פי כלל דקדוקי קדום, המילה "מימי" מתארת מים הראויים לשתייה, ואילו המילה "מי" מתארת מים שאינם ראויים לכך. הופעת המילה "מי" בפסוק זה בהקשר מפורש של שתייה מאתגרת כלל זה, ודורשת יישוב דחוק [חומת אנך].