במהלך המשא ומתן המתוח מול נציג אשור, שרי יהודה מנסים לנהל את המערכה המילולית ולשלוט במידע המגיע אל הציבור. השרים מבקשים מרבשקה לעבור לדבר אֲרָמִית, שהייתה באותם ימים השפה המדינית המקובלת בין האומות. הם מנמקים זאת באמרם כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, כלומר, אנו מבינים היטב שפה זו, שכן בהיותנו שרים ופקידי שלטון בכירים בארמון המלך, אנו שולטים בשפות זרות [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מטרתם העיקרית של השרים היא למנוע מרבשקה לדבר יְהוּדִית, היא השפה העברית המדוברת בפי תושבי יהודה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבקשה נובעת מנוכחותם של החיילים וההמונים, כפי שמודגש במילים בְּאׇזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל־הַחֹמָה. השרים מבהירים כי אין זה מן הראוי לנהל דיונים מדיניים וצבאיים רגישים בפומבי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, קיים חשש כבד ששמיעת איומי האויב בשפתם המקומית תשבור את רוחם של השומרים ותרפה את ידיהם מהגנת העיר [רלב"ג].
מנגד, עולה קושי הגיוני בבקשה זו: הרי מטרתו של רבשקה היא בדיוק להפחיד את העם, ואם השרים חושפים את חולשתם, הם מעודדים אותו להמשיך לדבר בשפתם. כדי ליישב זאת, יש המציעים כי השרים נקטו בתכסיס מתוחכם. הם פנו אל רבשקה, שלפי המסורת היה יהודי מומר, בטענה שאין זה מכובד שהעם הפשוט ייחשף לענייני מלכים. יתרה מזאת, הם רמזו לו שעצם הדיבור בשפה היהודית, תוך שימוש בטיעונים דתיים על רצון ה', עלול לעורר כלפיו חשד בקרב אדוניו האשורים ולגרום לו להיראות כיהודי בעצמו. בכך ניסו השרים להציג את בקשתם כדאגה לכבודו ומעמדו של רבשקה, ולא מתוך פחד של תושבי ירושלים [אברבנאל].