חזקיהו המלך עורך רפורמה דתית נועזת וחסרת תקדים, במסגרתה הוא אינו מסתפק בביעור עבודה זרה נוכרית, אלא עוקר מן השורש גם פולחן שנעשה לשם ה' בניגוד להלכה, ואף משמיד חפץ קודש היסטורי שהפך למכשול רוחני.
הוא מתחיל בכך שהֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וכן שִׁבַּר אֶת־הַמַּצֵּבֹת. במות אלו לא היו בהכרח של עבודה זרה, אלא מזבחות שיועדו להקרבה לה', אך הפכו לאסורים מרגע שנבנה בית המקדש [מצודת דוד]. מלכי יהודה הקודמים לא הסירו את הבמות הללו [רלב"ג], ופעולה דרסטית זו של חזקיהו לא זכתה לאהדה בכל שדרות הציבור [ביאור שטיינזלץ]. באשר למצבות, הקמתן נאסרה בתורה אפילו כשהן מופנות לעבודת ה', ועל אחת כמה וכמה כשהן משמשות לעבודה זרה [רלב"ג].
הצעד החריג ביותר של חזקיהו היה השמדת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה. נחש זה נעשה במקור על פי ציווי ה' במדבר, כדי שכל מי שהוכש על ידי נחש יביט בו ויתרפא [מצודת דוד]. במשך דורות רבים נשמר הנחש לזכרון הנס, בדומה לצנצנת המן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הכתוב מעיד כִּי עַד־הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ. בשל הוד הקדומים של הנחש והמופתים שנכרכו בו, העם החל לייחס לו כוח אלוהי עצמאי. מסורת אחת מספרת כי מזמן משה ועד חזקיהו, אנשים שהוכשו המשיכו להתרפא על ידי התבוננות בנחש, מה שהוביל אותם לעזוב את ה' ולפנות אל הנחש לבקשת רפואה [חומת אנך]. לכן, חזקיהו וְכִתַּת אותו, כלומר כתש וטחן אותו לאבק בקנאות רבה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה טקסטואלית, הכתוב מציין כי הוא כתת נְחַשׁ ללא המילה "את" לפני כן, בניגוד לגרסאות שגויות מסוימות [מנחת שי].
הפרשנים דנים בשאלה מדוע מלכים צדיקים שקדמו לחזקיהו, כמו אסא ויהושפט, לא השמידו את הנחש. גישה אחת מסבירה שבימיהם העם עדיין לא עבד את הנחש, אלא רק שמר אותו לזיכרון, ורק בימי חזקיהו החלו לטעות אחריו ולכן הוא ראה לנכון לבערו פן ימשיכו לטעות [רד"ק]. גישה נוספת מציעה שהאבות הניחו לחזקיהו מקום להתגדר בו ולזכות במצווה זו [רד"ק]. מעבר לכך, הייתה כאן מורכבות הלכתית: המלכים הקודמים סברו שאין בסמכותם לאסור ולהשמיד את הנחש, שכן הוא נעשה על פי ציווי ה' ואינו רכושם של עובדי העבודה הזרה. ואולם, חזקיהו פסק שברגע שהעם עשה בנחש מעשה של פולחן, הם הפכו אותו לשלהם ואסרו אותו, ולכן מותר וחובה לבערו [מלבי"ם, רד"ק].
לבסוף, הכתוב מציין: וַיִּקְרָא־לוֹ נְחֻשְׁתָּן. רוב הפרשנים מסכימים כי חזקיהו הוא שקרא לו כך, כלשון של ביזיון והקטנה. מטרתו הייתה להבהיר לעם: מה צורך בזה? הרי זה אינו אלא נחושת, ואין לו שום כוח עצמאי להרע או להיטיב [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. תוספת האות נו"ן בסוף המילה נועדה להקטין את מעלת החפץ ולזלזל בו, בדומה למילים כמו "אישון" או השם "אמנון" [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. מנגד, קיימת דעת מיעוט הסוברת כי בני ישראל שעבדו את הנחש הם אלו שקראו לו "נחושתן" [רד"ק].