רבשקה, הדובר האשורי, מחריף את הלוחמה הפסיכולוגית נגד תושבי ירושלים הנצורים ופונה ישירות אל המון העם. לאחר ששרי יהודה ביקשו ממנו קודם לכן לדבר עמם בארמית, הוא בוחר לעשות בדיוק את ההיפך ולהפוך את הדיון לפומבי.
הוא מחליט לפעול בהפגנתיות: וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית. הפרשנים מצביעים על שתי סיבות מרכזיות לאופן פעולה זה. הסיבה המעשית היא שרבשקה רצה להבטיח שדבריו יגיעו לא רק לאוזני שרי יהודה שעמדו קרוב אליו, אלא גם לאוזני החיילים והאנשים הרחוקים יותר שניצבו על החומה [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, הייתה כאן אמירה אישית ופוליטית. שרי יהודה רמזו לו קודם לכן שעדיף שלא ידבר יהודית כדי שלא ייחשד כמי שנוטה חסד לעמו המקורי, שכן הוא היה יהודי מומר. בתגובה, רבשקה נעמד וקרא בקול גדול דווקא בשפה זו, כדי להסיר מעצמו כל חשד של נאמנות כפולה ולהוכיח קבל עם ועדה שהוא פועל אך ורק בשירותו של מלך אשור [אברבנאל].
כדי להדגיש את חומרת המסר ותקיפותו, הפסוק כופל את הפעלים: וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר. כפילות זו נועדה לחזק ולהעצים את דבריו [מצודת דוד].
הוא פותח את נאומו בהכרזה: שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר. בכך הוא מצהיר באופן פומבי כי דבריו הבאים נאמרים בשם הסמכות העליונה של האימפריה האשורית, ונועדו לשרת את מטרותיה בלבד, ללא כל קשר או אהדה ליהדות [אברבנאל].