שליחי ממלכת יהודה שבים אל המלך חזקיהו לאחר מפגשם המתוח עם נציג מלך אשור, כשהם נושאים עמם בשורות קשות מנשוא. הופעתם החיצונית מעידה על גודל המשבר, והם מתייצבים בארמון כשהם שרויים באבל עמוק וזעזוע.
המשלחת כוללת את בכירי הממלכה, אך הרכבה מעורר שאלה באשר לחלוקת התפקידים. בעוד שבספר ישעיהו מוזכר ששבנא הוא הממונה על הבית, בפסוק זה אליקים נושא בתפקיד הבכיר, ואילו שבנא משמש כסופר בלבד. יש המסבירים פער זה בכך ששבנא נטה בחשאי להשלים עם מחנה אשור ואף ניסה למרוד בחזקיהו. למרות שכאן הוא מופיע בארמון כשבגדיו קרועים ומעמיד פני נאמן ועצוב, כוונותיו האמיתיות נחשפו על ידי הנביא, מה שהוביל להורדתו בדרגה ומינויו של אליקים תחתיו [אברבנאל].
הסיבה המרכזית לכך שהשליחים מגיעים קְרוּעֵי בְגָדִים היא תגובתם לדברי הנאצה ששמעו. רבשקה השמיע חירוף וגידוף כלפי ה', כאשר השווה את בורא העולם לאלילי העץ והאבן של עמי הארצות, וטען כי ה' לא יוכל להציל את ירושלים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. לצד הזעזוע מחילול השם, קריעת הבגדים ביטאה גם תחושת שפלות ואבל, וכן תגובה לעלבון הצורב שהוטח בהם ובמלכם [ביאור שטיינזלץ].
על פי המסורת, החובה לקרוע בגדים למשמע גידוף חלה רק כאשר המחרף הוא מישראל, וקרע זה אסור באיחוי לעולם. עובדה זו מלמדת כי רבשקה לא היה אשורי במקורו, אלא יהודי מומר [רד"ק].
באשר לאופן מסירת הדיווח למלך, המסורת המדויקת של נוסח המקרא גורסת וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי, ללא תוספת המילה "את", כפי שהיה מקובל בחלק מנוסחי המזרח הקדומים [מנחת שי].