תקופת מלוכתו של דוד בחברון מציינת את תחילת ביסוס שושלתו, ובה נולדו לו מספר בנים. בפתיחת תיאור זה, הכתוב מציין כי וַיִּוָּלְדוּ בנים לדוד. במילה זו קיימת הבחנה בין המסורת הכתובה למסורת הקריאה: המילה נכתבת בספר כ-"וילדו", אך יש לקרוא אותה וַיִּוָּלְדוּ [מנחת שי].
הבכור מבין הבנים הוא אַמְנוֹן, אשר נולד לאשתו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. ציון לידתו של אמנון פותח את רשימת הבנים שנולדו בחברון, רשימה שטומנת בחובה משמעויות עמוקות הנוגעות לרקע הנישואין של דוד ולנסיבות חייהם של בניו [אברבנאל].
כך למשל, בנו השני של דוד, כלאב, שנולד לאביגיל, מכונה בספר דברי הימים בשם "דניאל". כפילות השמות מוסברת בכך שהשם דניאל מבטא את הודאתו של דוד לה' שדן את דינו והציל אותו מחרפת נבל האדומי (משמעות השם היא "דנני אל"). לעומת זאת, השם כלאב ניתן לו משום שקלסתר פניו היה זהה לחלוטין לפניו של דוד (מעין נוטריקון של "כולו אב"). דמיון זה נוצר בהתערבות ה', כדי להפריך את השמועות בקרב העם שאביגיל הגיעה לדוד כשהיא כבר מעוברת מבעלה הקודם.
בנו השלישי של דוד, אבשלום, נולד למעכה בת מלך גשור, שאותה לקח דוד בשבי במהלך מלחמה. חז"ל מסבירים כי מכיוון שמעכה נלקחה במעמד של אשת יפת תואר מתוך המלחמה, התוצאה ההרסנית הייתה שבנה אבשלום הפך לבן סורר ומורה שמרד באביו. בכך באה לידי ביטוי סמיכות הפרשיות בתורה בין דיני "אשת יפת תואר" לדיני "בן סורר ומורה", המלמדת שכל הנושא אישה בנסיבות של שבי מלחמה, עתיד לצאת ממנו בן מורד [אברבנאל].