הלווייתו של שר הצבא הגדול הופכת למעמד של אבל לאומי עמוק, המונהג על ידי המלך דוד בעצמו. מעמד זה נושא בחובו תערובת של צער אישי ומוסרי יחד עם מסר ציבורי ומדיני כבד משקל.
הפרשנים מסבירים כי משמעות הביטוי אֶל קֶבֶר היא על הקבר או בסמוך לו [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], שכן אבנר נקבר בחברון בקרבת מקום [ביאור שטיינזלץ].
בכיו של דוד נבע משני מניעים מרכזיים. המניע הראשון הוא הכאב על עצם הרצח ועל האובדן. דוד בכה על מותו של שר וגדול בישראל, אדם מפורסם וחשוב עוד מימי שאול אשר כרת עמו ברית [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הבכי בסמוך לקבר עצמו נועד לבטא זעזוע על מעשה הרצח ועל הדם שנשפך, שכן הארץ שבה נשפך דם נקי זקוקה לכפרה [מלבי"ם].
המניע השני לבכיו של דוד, ולכך שצם באותו יום, היה פוליטי וציבורי. דוד חשש כי העם יחשוד שהוא זה שיזם את ההתנקשות באבנר, שכן אבנר המליך בעבר את איש בושת והיה שותף לרדיפות שאול אחריו. חשד כזה עלול היה להרתיע את העם מלהמליך את דוד עליהם [רלב"ג, אלשיך]. באמצעות הבכי הפומבי והקינה, דוד הוכיח לציבור כי לא ראה באבנר מורד במלכות שדינו מיתה, והראה כי הוא מכיר בנאמנותו. הוא המחיש לעם שאבנר נפל כצדיק בידי בני עוולה, ואולי אף במטרה לכפר על עוונות הדור [אלשיך].
תגובת העם, אשר מצטרף לבכיו של המלך, מבטאת את האבל הכבד על אובדן המצביא הדגול [ביאור שטיינזלץ], וכן את ההזדהות עם כאבו של דוד, שהצליח להסיר מליבם את החשד למעורבותו ברצח [אלשיך].