בעקבות ההתנקשות הטרגית באבנר, דוד מוצא את עצמו בשיחה אישית ופנימית עם קרוביו, בה הוא נדרש להסביר את תגובתו המורכבת לאירוע [ביאור שטיינזלץ]. המלך צופה כי עבדיו יתפלאו על עוצמת האבל שהוא מפגין, ולכן הוא פונה אליהם כדי להסביר את פשר יגונו הכבד [מצודת דוד].
בדבריו, דוד מבהיר כי שַׂר וְגָדוֹל – מנהיג מלכותי שניחן בחכמה ובכישרון רב [אלשיך] – מצא את מותו, וכי הפסד עצום זה יורגש היטב בכל שדרות העם [מלבי"ם]. יתרה מזו, ההדגשה על המילים הַיּוֹם הַזֶּה באה ללמד כי בניגוד לאבדות אחרות שחסרונן ניכר רק בחלוף הזמן, חסרונו של אבנר הורגש באופן מיידי, בו ביום [חומת אנך].
לצד ההסבר על האבל, הפרשנים מסבירים כי דוד משתמש בשיחה זו גם כדי להתנצל ולהצדיק את העובדה שלא הוציא להורג את יואב ואבישי בתגובה לרצח [אלשיך, אברבנאל]. דוד מנמק זאת במצבו הפוליטי והביטחוני הרגיש: הוא מלך חדש שזה עתה נמשח, ואילו בני צרויה הם אנשים קשים וזדוניים שאימתם מוטלת על אומות העולם, כדוגמת הפלשתים. במצב שבו שר צבא אחד נפל, המלך אינו יכול להרשות לעצמו לאבד שר צבא נוסף באותו היום, מחשש לערעור יציבות המלכות ולפגיעה בהרתעה של ישראל כלפי חוץ [אלשיך, אברבנאל].
מעבר לשיקול המדיני, קיים גם היבט משפטי: הרצח בוצע ללא עדים והתראה, ולכן על פי שורת הדין יואב לא היה חייב מיתה. אמנם לדוד הייתה סמכות מלכותית מוחלטת להוציאו להורג גם ללא הליך משפטי רגיל, אך הוא בחר שלא להשתמש בה כדי לא לזעזע את הממלכה. משום כך, דוד לא חטא כשנמנע מענישה, אלא העביר את הדין לידי ה', מתוך אמונה שהשופט העליון ישלם לעושה הרעה כרעתו ולא ינקה את הרשע [אברבנאל].