קינת דוד על מותו של אבנר מבטאת את הניגוד הצורם שבין גבורתו ומעמדו הרם לבין האופן השפל שבו מצא את מותו. המילים מדגישות את חוסר האונים וההפתעה שברצח, שנעשה ללא הצדקה וללא משפט צדק.
הפסוק פותח בתיאור מצבו הפיזי של אבנר בעת הרצח. המילים יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת מבהירות כי ידיו לא היו קשורות, והמשך המשפט, וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ, מלמד שהוא לא הובל כבול בשלשלאות נחושת המשמשות לאסירת רגלי שבויים או נידונים למוות. מתוך תיאור זה עולה תמיהה כפולה בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית מצביעה על כך שאבנר לא נלקח בשבי במלחמה ולא נידון למוות במשפט חוקי, מצבים שבהם נהוג לכבול שר וגדול לפני הוצאתו להורג מחוץ לשדה הקרב. מנגד, פרשנים אחרים [רש"י ורד"ק] רואים בכך פליאה על חוסר התגובה של אבנר: כיצד גיבור כמותו לא התגונן והכה בחזרה בידיו החופשיות, ומדוע לא נס על נפשו ברגליו שלא היו כבולות.
התשובה לתמיהה זו טמונה בהמשך הפסוק: כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ. אבנר נפל כאדם חף מפשע שנרצח ממארב על ידי רוצחים שפלים, המזוהים כאן עם בני צרויה [מצודת דוד]. הרד"ק מוסיף כי המילה כִּנְפוֹל רומזת לנבל הכרמלי שהוזכר קודם לכן, ומעידה כי אבנר נפל באופן פתאומי כפי שנפל נבל.
רובד פרשני עמוק יותר [מלבי"ם] דורש את הפסוק על מעלותיו המוסריות של אבנר: ידיו מעולם לא היו כבולות על ידי יצר הרע מלעשות חסד וצדקה, ורגליו לא היו אסורות מלהשכין משפט ומישרים. לפי גישה זו, נפילתו של אבנר הייתה מיתת צדיקים שנועדה לכפר על הדור או לחסוך ממנו את הראייה בצרות העתידיות.
סיומו של הפסוק, וַיֹּסִפוּ כׇל־הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו, נובע ישירות מההבנה הכפולה של האירוע. העם בכה מתוך זעזוע על כך שאבנר נרצח ללא כל הצדקה, ובכיים התגבר אף יותר כאשר שמעו והפנימו את גודל מעלתו הרוחנית והמוסרית שאבדה להם.