במהלך המהלך הפוליטי להעברת המלוכה, אבנר פועל לגייס את תמיכת מנהיגי העם ומנהל תעמולה לטובת דוד. מבחינת לוחות הזמנים, המילים וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה מעידות כי שיחות אלו התקיימו עוד קודם לכן [רש"י], ונעשו בסתר במקביל להשבת מיכל לדוד [אברבנאל].
בפנייתו אל הזקנים, אבנר מציף אל פני השטח את רצונם האמיתי והמושתק: גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם. הוא מזכיר להם כי מאז ומתמיד הם העריצו את דוד. גם אם מעולם לא מרדו בשאול בגלוי, בתוך ליבם הם סברו שמוטב היה לו דוד הצעיר והמנצח היה מולך במקום שאול, שסבל ממצבי רוח הפכפכים [ביאור שטיינזלץ].
בדברים אלו אבנר מודה למעשה באחריותו האישית למצב הפוליטי עד כה. הוא מצהיר כי בעוד שהעם רצה את דוד, הוא היה היחיד שהתנגד לכך, מחה בידם והמשיך לחזק את בית שאול [מצודת דוד, אברבנאל]. כעת, משהוא מכיר בכך שדוד עתיד להושיע את ישראל, הוא מסיר את התנגדותו וסולל את הדרך להמלכתו.
לפנייה זו של אבנר יש גם מטרה מהותית. המלכת מלך תלויה בשני תנאים מרכזיים: הסכמת העם ובחירת ה׳. בהזכירו את רצונם הישן של הזקנים, אבנר מבסס תחילה את התנאי הראשון של רצון העם, כהכנה לתנאי השני של בחירת ה׳ שעליו ידבר מיד בהמשך [מלבי"ם].