מפגש טרגי זה מתאר התנקשות מחושבת וערמומית, המונעת ממניעים אישיים של נקמת דם. המהלך מתחיל באשליה של שיחה תמימה או דיון משפטי, ומסתיים ברצח מהיר וקטלני.
הכתוב מציין כי יואב הטה את אבנר אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהטיה פיזית מן הדרך אל חלל שער העיר חברון. עם זאת, קיימת מסורת פרשנית ולפיה המילה "שער" מכוונת לשער הזקנים, כלומר יואב הביא את אבנר בפני בית הדין של הסנהדרין כדי להישפט על הריגת עשהאל [רש"י, רד"ק, אלשיך, אברבנאל].
השיחה ביניהם התנהלה בַּשֶּׁלִי, מילה שזכתה למגוון רחב של ביאורים המשלימים את תמונת ההטעיה של יואב. פירוש אחד הוא שיואב דיבר עמו בשלווה, בביטחון ובנעימות, כך שאבנר בא בתום לב ולא חשד בדבר [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ]. פירוש נוסף קושר את המילה לשכחה והשמטה; יואב פיתה את אבנר לבוא בטענה שדוד המלך שכח לומר לו דבר מה חשוב, ושלח אותו להשלים את החסר [מלבי"ם, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה אחרת מסבירה שהמשמעות היא פתאומיות, שגגה וחוסר מודעות, שכן אבנר הוטעה ולא צפה את המכה המפתיעה [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
רובד פרשני נוסף דורש את המילה בַּשֶּׁלִי מלשון חליצת נעל ("של נעליך"). לפי דרשה זו, יואב פעל בערמה ושאל את אבנר שאלה הלכתית: כיצד אישה קטועת ידיים חולצת נעל ליבמה? כדי להדגים שהיא עושה זאת בשיניה, אבנר התכופף. ברגע זה, כשהוא חסר הגנה וגופו חשוף, ניצל יואב את ההזדמנות והכה אותו [רד"ק, אלשיך, אברבנאל].
המכה כוונה אל הַחֹמֶשׁ, אזור הבטן התחתונה והצלע החמישית, מקום רגיש שבו תלויים הכבד והמרה, מה שהבטיח מוות מהיר [מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפסוק חותם ומבהיר כי המניע היחיד להריגה היה בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו - נקמת דם אישית על כך שאבנר שפך את דם אחיו, ולא חשד ביטחוני או פעולה לטובת המלך [מלבי"ם, מצודת דוד]. הפרשנים מרחיבים ומתארים את הדיון שהתנהל ביניהם באותו מעמד: יואב חקר את אבנר מדוע הרג את עשהאל, ואבנר טען להגנה עצמית מפני רודף. יואב הקשה מדוע לא נטרל אותו בפגיעה באחד מאיבריו, וכשאבנר ענה שלא הצליח לכוון, הטיח בו יואב: "לכוון במדויק לצלע החמישית הצלחת, ולאחד מאיבריו לא יכולת לכוון?". בכך הוכיח יואב את אשמתו של אבנר, והרג אותו בדיוק באותו אופן שבו נהרג אחיו [רד"ק, אלשיך, אברבנאל, שטיינזלץ].