הלווייתו של שר הצבא אבנר הופכת למפגן פומבי של אבל, שדרכו מבקש דוד להעביר מסר מוסרי וציבורי ברור. דוד פונה אֶל יוֹאָב ואל העם ומצווה עליהם: קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר, כלומר עִרכו עליו אבל פומבי [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי ההוראה המכוונת ליואב, רוצחו של אבנר, נועדה לאלץ אותו להראות כמי שדואג ומתחרט על מעשהו, ובכך להבהיר לכול כי ההריגה נעשתה שלא כדין.
בהמשך, מתואר כי וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה, כשהוא מלווה את אבנר לקבורתו כדי לחלוק לו כבוד [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מציינים כי מעשה זה הוא חריג ביותר, שכן על פי ההלכה מלך אינו יוצא אחר מיטת מת, ואפילו אם מדובר בקרוב משפחתו הוא אינו רשאי לצאת מפתח ארמונו. למרות זאת, דוד בחר לחרוג מכללי המלכות במטרה להוציא מלבם של ישראל כל חשד, ולהוכיח קבל עם ועדה כי הרצח לא נעשה בעצתו או בפקודתו [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד, מלבי"ם].
כדי לחזק את אמינותו, דוד נקט צעד נוסף. על פי המסורת, הנשים היו הולכות אחרי המיטה, ודוד יצא מבין האנשים והלך ביניהן כדי לפייס את העם. הליכתו של אדם חסיד כדוד בין הנשים הוכיחה מעל לכל ספק כי אֵבלו היה אמיתי וכנה, שכן רק בשעת צער עמוק ואבלות אמיתית, שבה אין מקום להרהורי עבירה, היה דוד מרשה לעצמו לנהוג כך [מלבי"ם].