פרידתם של פלטיאל ומיכל נפרסת כסצנה טעונה, המשלבת מסירות אנושית והתמודדות רוחנית יוצאת דופן. כאשר הכתוב מציין וַיֵּלֶךְ, הכוונה היא שפלטיאל יצא ללוות אותה בדרכה [מצודת דוד]. מראהו של פלטיאל ההולך הָלוֹךְ וּבָכֹה נובע מכך שהיה קשור אליה מאוד [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ממד עמוק יותר לבכיו חושף כי הוא בכה על אובדן של מצווה נדירה שהייתה בידו; לאורך כל השנים שבהן חיו יחד, הוא הקפיד לנעוץ חרב ביניהם במיטה כדי שלא להיכשל בה באיסור, וכעת המצווה והעמידה בניסיון חומקות ממנו [רש"י].
פלטיאל ממשיך ללכת אחריה עַד־בַּחֻרִים, יישוב הנמצא במזרח הר הזיתים [ביאור שטיינזלץ]. נקודת הסיום של הליווי מגיעה כאשר אבנר גוזר עליו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב. פלטיאל מציית להוראה ושב לביתו, שכן סמכותו ואימתו של אבנר שררו באותה עת והיו מוטלות גם על אנשים נכבדים וחשובים ממנו [ביאור שטיינזלץ].