רצח פוליטי דרמטי מטלטל את הממלכה, כאשר שר הצבא רוצח את מנהיג המחנה היריב עמו נכרת זה עתה הסכם שלום. המלך מוצא את עצמו בעמדה עדינה, ועליו לנתק את עצמו באופן מיידי ומוחלט מן המעשה כדי למנוע משבר לאומי וכתם מוסרי, ולהוכיח כי ידיו לא שפכו את הדם הזה.
הפרשנים מתמקדים בעיתוי שבו הגיעה השמועה אל דוד, המבוטא במילים וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן. הכוונה היא שדוד שמע על האירוע רק לאחר מעשה, ולא ידע כלל על כך שיואב שלח שליחים להחזיר את אבנר [אברבנאל]. עיתוי זה קריטי, שכן אילו דוד היה מודע להתרחשות בזמן אמת ולא מונע אותה, הוא היה זקוק לכפרה על אחריותו העקיפה; אך מכיוון שנודע לו רק בסוף, הוא יכול להעיד על עצמו שהוא נקי לחלוטין מכל אשמה כלפי ה' [מלבי"ם].
דוד חושש מאוד מתגובת העם. מכיוון שיואב הוא שר הצבא שלו, טבעי שרבים יחשדו שהמלך עצמו הורה על ההתנקשות בסתר [אלשיך, אברבנאל]. על כן הוא מצהיר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי, כלומר, המעשה נעשה ללא ידיעתי וללא כוונתי [ביאור שטיינזלץ], ולכן אני וכיסאי נקיים ופטורים מכל עונש אלוהי, בין אם זהו עונש גופני אישי ובין אם עונש שיופנה כלפי המלכות כולה [מצודת דוד].
כדי לאמת את הצהרתו, דוד מסיר מעליו את האשמה ומטיל אותה במלואה על יואב ומשפחתו. הפרשנים מציינים כי דוד מקפיד להפנות את קללתו אל "בית אביו" של יואב כדי לכלול בעונש את אבישי אחיו, שהיה שותף ויועץ למעשה, אך נמנע מלקלל את "בית אמו", משום שאמם צרויה היא אחותו של דוד [אלשיך, אברבנאל].
הפרשנים מרחיבים על משמעות הקללות החמורות שדוד מטיל על זרעו של יואב בעקבות רצח זה. גישה אחת מסבירה שהקללות, הכוללות מחלות קשות, נכות ורעב, נועדו להפוך את המקוללים בהן לחשובים כמתים [רלב"ג]. גישה אחרת רואה בקללות אלו היפוך מדויק של חמש הברכות שאב מוריש לבניו: כוח, יופי, עושר, חוכמה ואריכות ימים [אברבנאל]. בנוסף, הקללות מותאמות באופן מדויק למניעים הנסתרים של יואב: אם יואב רצח את אבנר מקנאה כדי להרחיקו מדוד, זרעו יהיו מצורעים ומנודים; אם פעל מתוך רצון להתהדר בגבורה צבאית, צאצאיו יהיו חלשים וייאלצו להישען על פלך (משענת); ואם רצח את אבנר כדי לסכל את השלום ולהמשיך להתעשר משלל מלחמות, בניו יסבלו מחרפת רעב [אברבנאל].
בסופו של דבר, מכיוון שדוד המלך היה מנוע מבחינה פוליטית ומשפטית מלהעניש את שר צבאו החזק בפועל, הדרך היחידה שנותרה לו להתנער מהרצח הייתה באמצעות זעקה פומבית זו, קללת האשמים, והליכה פומבית באבל אחר מיטתו של אבנר [אלשיך].