מותו הפתאומי והטרגי של שר צבא דגול מעורר את המלך לשאת קינה עמוקה, החושפת את הפער שבין הרצח הלא-מוצדק בידי אדם לבין החשבונות הנסתרים של דין ה'. קינה זו אינה רק הספד רגיל, אלא ביטוי של זעזוע מנפילתו של אדם רם מעלה.
הביטוי וַיְקֹנֵן... אֶל אַבְנֵר מלמד על קינה שחוברה במיוחד עבורו, כיאה לשר וגדול שחסרונו מורגש היטב בעם [מלבי"ם]. עצם השימוש במילה "אל" במקום "על" רומז לכך שדוד היה מצר על מכלול הסיבות וההשתלשלויות שגרמו בסופו של דבר למותו של אבנר [ראשון לציון].
במוקד הקינה עומדת תמיהתו של המלך: הַכְּמוֹת, כלומר, האם כשם שמת נָבָל כך היה ראוי שיָמוּת אַבְנֵר? [ביאור שטיינזלץ].
בפירוש המילה נָבָל קיימות מספר גישות. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לאדם פחות מעלה ושפל [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או לאדם רשע ופושע שמת בחרב [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, גישה ייחודית קושרת מילה זו לדמותו ההיסטורית של נבל הכרמלי; כשם שדוד נמנע בזמנו מלהרוג את נבל ללא משפט צדק, כך הוא מזדעזע כעת מכך שאבנר נרצח על ידי יואב בלא גמר דין ובניגוד להלכה [ראשון לציון].
זעקתו של דוד נובעת מכך שאבנר היה גיבור חיל, ותמוה כיצד מצא את מותו מחוץ לשדה הקרב, כשהוא אינו מתגונן ואינו משיב מלחמה למכהו [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, אבנר לא היה חוטא שראוי לעונש כזה מידי אדם, והריגתו בידי יואב (בתואנה של נקמת דם עשהאל) הייתה עוול, שכן אבנר הרג את עשהאל כרודף ובחוסר ברירה, ולכן לא היה חייב מיתה [ביאור שטיינזלץ, ראשון לציון].
עם זאת, הקינה טומנת בחובה גם התמודדות עם הדין השמיימי. אף שיואב פעל שלא כדין והרגו בערמה, מותו של אבנר נגזר מאת ה' כעונש על מספר חטאים שבהם נכשל בעברו. אבנר נענש על כך שיכול היה למחות בשאול המלך על רצח כוהני העיר נוב ולא עשה זאת (או שמיחה ולא הועיל), על כך שעיכב את מלכות בית דוד בשנתיים וחצי כאשר המליך את איש בושת, וכן על כך שדיבר סרה בדוד במעשה "בור וסירה", ובכך גרם לשאול להתאכזר ולהמשיך ברדיפתו [ראשון לציון].